לפני כמה ימים איתן בא עם (עוד) מסמך אנושי מזעזע על קו 19. הוא סיפר שכשהוא הגיע לתחנה, שדי קרובה לתחילת הקו, כבר חיכו המון אנשים, ואחרי רבע שעה (הידעתם שהתדירות שאמורה להיות בשעה 8 בבוקר היא כל 7 דקות?) הגיע אוטובוס מלא שלא עצר.
אמרתי לאיתן שמהר יכתוב תלונה באתר של 15 דקות, אבל הוא אמר שהוא חשב על רעיון אחר - לכתוב על זה. גם זו דרך (ואני בעד :-)
בתזמון מושלם לפרסום הפוסט, ראיתי שבסיכום של אגודת הסטודנטים עם צוות תכנית אב לתחבורה ועם אגד, יתוגברו כבר מהשבוע הקווים לאוניברסיטה. יש תקווה.
והנה מה שכתב איתן:
לפני כשבועיים הגיע חיימה לרנר ראש עיריית קוריטיבה לשעבר, לביקור בירושלים כאורח של עיריית ירושלים. הוא הרצה כמעט מעל כל במה אפשרית: בכנסת, בעיריית ירושלים, באוניברסיטה, בועידת הנשיא... אבל רוב הזמן אל "מאמיניו", אנשים שרואים באיכות החיים, אנשים ותחבורה ציבורית בסיס לחברה בריאה.
מאות מחקרים וחוקרים העלו את סוגית יתרונותיה של התחבורה הציבורית על פני הרכב הפרטי. יתרונות סביבתיים, כלכליים וחברתיים. אך על אף השיח המתרחב בישראל, ממשלות ישראל לא השכילו לשנות את החשיבה התחבורתית ונותרו עם קונספציית הרכב הפרטי.
החשיבה המנחה מבוססת על הרכב הפרטי - בנייה בלתי פוסקת של כבישים (בשנת 2007 נסללו בישראל 158 ק"מ כבישים, ובשנת 2008 - 224 קילומטרים! הנה הנתונים), הוספת נתיבים, חניות, רמזורים המאלצים את הולכי הרגל להמתין דקות ארוכות במעברי החצייה בשעות ללא תנועה, מיעוט מעברים תת קרקעיים...
לכל זאת נוסף רובד התחבורה הציבורית, ההצהרות על חיזוקה וביסוסה של התחבורה הציבורית בישראל אינם באים לידי ביטוי בשטח. אי עמידה בלוחות הזמנים של הרכבות והאוטובוסים (בעיקר אגד), ועד שאלו מגיעים הם נוטים להיות צפופים ועמוסים. חוסר בנתיבי תחבורה ייעודיים עבור האוטובוסים מוביל לכך שמשך הנסיעה ארוך וההיתקעות בפקקים אינה שונה מכל כלי רכב אחר וכו'.
אך אפשר גם אחרת, לדוגמה גרמניה (הידלברג - משם גם התמונה שלמעלה). נתיבי תחבורה ייעודיים לרכבות קלות ואוטובוסים, שילוב בין זמני הרכבות העירוניות והבינעירוניות, חשיבות הולכי הרגל (הבאה לידי ביטוי במעברי החצייה), שבילי אופניים רבים ועוד.
תהליכים אלו אמנם מתחילים להתרחש בירושלים, אך צריך להבין שהמעבר מרכב לתחבורה ציבורית יתרחש רק כאשר ההפסד מהנסיעה ברכב פרטי יהיה גבוה יותר מאשר בתחבורה הציבורית. כיום אין שום מניע לעבור לתחבורה הציבורית - להפך - החשיבה התכנונית היא עבור הרכב הפרטי, הגמישות והמעמד של בעלות על רכב ושימוש בו, רק מעודדת את המשך השימוש בו. יש צורך לשנות את בסיס החשיבה התכנונית (בעיקר בערים), קודם כל הולכי הרגל, אחר כך התחבורה הציבורית ולבסוף הרכב הפרטי. שינוי תפיסתי זה יחד עם ייעול התחבורה הציבורית, יפחית בסופו של דבר את הכדאיות של הרכב הפרטי בערים. אין זה אומר שבזאת נפתור את כל הבעיות, אך כך לפחות נתחיל לחשוב במונחים של איכות חיים עירונית.
