יום שלישי, 17 באוגוסט 2010

שימור ברחביה

לפני שבועיים התקיים בוועדה המקומית הדיון הראשון בהתנגדויות לתכנית המיתאר לרחביה. הציגו התנגדויות: הועד להצלת רחביה, החברה להגנת הטבע, המועצה לשימור אתרים, התעוררות, והרבה אנשים שטענו שהבית שלהם ממש לא ראוי לשימור, ומה פתאום צריך לשמר אותו. היה מעניין, לפעמים משעשע, לראות את בעלי הבתים מראים באותות ובמופתים כמה הבית שלהם אינו ייחודי וחייבים להסיר ממנו את "חרב" השימור. כשהבעלים של בית אוסישקין - בית מחנים - טען שהבית אינו ייחודי ואין סיבה להחיל עליו הוראות שימור חמורות - זה היה גם קצת מקומם. ההתנגדות דווקא הייתה כתובה יפה, תמכו בו יהושע בן-אריה והלל שוקן, והטיעון העיקרי שלו הוא פשוט - למה בתים אחרים מותר להרוס, גם כאלו שתוכננו על ידי ריכרד קאופמן - ואת בית מחנים לא.

אז למה זה מקומם? כי זה מראה את היחס לשימור בתכנון בישראל, או לפחות בירושלים - מלחמת מאסף. לא מספיק שהעיר מוותרת על כל הבתים היפים של רחביה, היא בסוף נדרשת לוותר גם על שכיות החמדה המשמעותיות ביותר - בשם השוויון וזכות הקניין (כי כיום זה כבר מוסכם שזכויות שהוקנו בתכנית, למרות שאף אחד לא קנה אותן, הן קניין שאפשר לתבוע פיצויים בגין גזילתו)

אפשר גם אחרת - קחו חצי שעה ותסתכלו על המצגות הנפלאות של הניה מליכסון על שימור מתחם התחנה - תחנת הרכבת ביפו.

1. מתחם התחנה
2. מתחם וילנד
3. קו הגמר

אדריכל השימור היה אמנון בר אור, והיה שם שימור של מבנים - לא רק מעטפת, אלא גם חללים פנימיים, בורות מים, ואפילו שימור ושחזור של ציורי קיר.

לפני כמה ימים יובל כתב על מתחם הרכבת של ירושלים. מסכים אתו ב-100% שאם יש בעיר חור שחור, אז אטרקציות בודדות מפוזרות לא יעזרו. אני מקווה שכאשר התכנון לכל המתחם, הכולל גם מגורים ותיירות, יתקדם, הכל ייראה אחרת.