יום ראשון, 31 ביולי 2011

יאוש


"המדינה קורסת"; "צדק חברתי"; "מ-ה-פ-כ-ה"
הרגשת העוצמה הייתה חזקה מתמיד, אבל כשהשוטרים ביקשו לעלות למדרכות כדי שאפשר יהיה לפתוח את הצומת - הירושלמים צייתו בלי בעיה.
כל הכבוד לרבבות שהגיעו. אני מקווה שמשהו ישתנה.
אני לא אופטימי, ולכן כל זה גרם לי ליאוש, אבל ברור לי שאיבדתי את תום הנעורים ואת האמונה שהשינוי בוא יבוא אם נרצה בו מספיק חזק.


שבוע טוב.

יום שבת, 30 ביולי 2011

ארכיטקטורה או מהפכה

 


המחאה בכל מקום, ובעיקר בכל מקום בתקשורת. ההרגשה שעוברת היא שכאילו רק לזה חיכינו, והנה באה סוף סוף הזעקה שכולנו (ולפנינו הורינו) זועקים בשיחות סלון כבר שנים על שנים. עכשיו יבוא השינוי! הוא חייב לבוא!

אני לא עד כדי כך אופטימי. 

בהנהגת המדינה אני לא רואה כרגע מנהיגות שיכולה לקבל החלטות שאינן מכוח האינרציה, ונראה לי שהחברה שלנו, על ערכיה הקצת-מעוותים, מנפה החוצה ממוקדי הכוח את אותם מנהיגים עוד לפני שהם באים לידי ביטוי. בן-גוריון אולי יהיה לנו (אולי יש לנו), רק שכיום אנו זקוקים ללוי אשכול. והוא כנראה הבין בסוף תואר ראשון או בעצם הרבה לפני, שלמרות שהמדינה נורא חשובה לו, ולמרות שהוא ממש רוצה להשפיע, וחושב שיש לו יכולת, הוא לא יעבור את הפריימריז בחיים. הנהגת המדינה נראית כיום כמו תוצר מובהק של פריימריז - כולם עוברים מסך, מחייכים כל הזמן. אני לא רואה מישהו מהם עושה מהלך ארוך-טווח של תיקון, או כמו שנדב איל כותב - "ניו דיל" (ראיתי את זה אצל יובל דרור, בפוסט "בואו ננצח הפעם", שדיכא אותי עד כדי כך שהתיישבתי לכתוב בשעת לילה זו).

שינוי ערכי, גדול, לא יכול לבוא מתוך המנהיגות הזו. הרבה יותר מסופרטאנקר אני לא חושב שהיא יכולה לתת. הלוואי שאני טועה, ולכן אהיה במוצ"ש בצעדה. בואו גם. אני מקווה שקצת נזיז את החבר'ה שם למעלה, אבל ניו-דיל - אני לא הייתי בונה על זה.

דבר אחרון - צדק חברתי -
קורה כאן משהו מדהים שאולי לא היה כמותו בעשרים השנים האחרונות, בהן אנו יושבים על סיר הבשר, נהנים מלחם ושעשועים. אבל צדק חברתי? נדמה לי שזעקת מעמד הביניים הנרמס היא לא קריאה לצדק חברתי, אלא דווקא למשהו רגרסיבי שייתן אוויר לנשימה לא לשכבות החלשות ביותר, אלא בעיקר למעמד הביניים עצמו. 

"ארכיטקטורה או מהפכה" קובע קורבוזייה בספרו "לקראת אדריכלות", וממשיך: "אפשר למנוע את המהפכה".


בתמונות למעלה: מאהל המחאה ("צדק חברתי"), ויריד בצלאל ("הסיכות זה 70 שקל"), שהתגוררו היום יחד בגן הסוס

יום שבת, 23 ביולי 2011

ראוי במחיר שפוי

"דיור ראוי במחיר שפוי"? האמנם השוק החופשי הכזיב בגדול, ורק פיקוח מחירים יחזיר את שוק הדיור למסלול שפוי? או האם השוק בעצם ממש לא חופשי מספיק, כמו שכותב לרמן?

המחאה מגיעה מהבטן, אבל כדאי להיזהר לא להביא משם גם את הפתרונות. כל הגופים העוסקים בתכנון מנסים לפצח את הסיפור של דיור בהישג יד, וההישג הגדול של המחאה יכול להיות רק להזיז את הגופים הללו - שיפסיקו לגרור רגלים, ובעיקר שיתחילו לשוחח זה עם זה במקום להשקיע זמן ואנרגיה בלסכל זה את תכניותיו של זה. פיקוח או הסרת חסמים; סבסוד משכנתאות או סופרטאנקר - הוויכוח מעניין וראוי, אבל אולי לא באוהל המחאה.

בתוך בליל המלים על הדיור, אני באמת מציע לכם לקרוא את שני הפוסטים של לרמן, על הרגולציה העודפת ומוצר הדיור האמיתי שנמצא במחסור, ועל התחבורה והפריפריה. לרמן מסביר איך התקנות בנושא חנייה ושטחים פתוחים מונעות בנייה של מקומות עירוניים ראויים, שהם-הם המוצר שנמצא במחסור. גם 100,000 יחידות דיור בנגב ובגליל מחר בבוקר לא יפתרו את המחסור הזה. מה שכן יפתור אותו זה התחדשות עירונית - הגדלת מספר יחידות הדיור (הסבירוֹת) במרכזי הערים.

ותחבורה - הרי ברור שתחבורה ציבורית יעילה ובהישג יד יכולה תוך זמן קצר להפוך את כל העיירות הקטנות שמקיפות את העיר הפנימית של ירושלים: גילה, רמות, פסגת זאב, תלפיות מזרח - למאגרים גדולים של דיור בהישג יד. תוך זמן ארוך מעט יותר היא יכולה לגרום למקומות הללו, אחרי שימשכו אוכלוסיות מגוונות, להפוך לעירוניים מעט יותר, ומשעממים הרבה פחות.

לעניין המחיר השפוי: אני לא כלכלן, אבל הערכתי היא שמחירי מקסימום לשכירות יקטינו דראסטית את שוק הדירות השכורות (אנשים יעדיפו לשים את הכסף במקום אחר). במצב החדש שבו ההיצע ירד (והביקוש כנראה ישאר פחות או יותר דומה, לפחות בהתחלה), ניתן להניח כי כל הדירות יתיישרו למחיר המקסימום - גם אלו שהיו הרבה מתחתיו (כי עכשיו תהיה מצוקה חריפה וכולם יהיו מוכנים לשלם כל מחיר). קביעה של שיעור עליית מחירים שנתי מקסימלי יגרום לאותה תופעה - ההיצע ירד אבל כל הדירות שיישארו יעלו בדיוק בשיעור המקסימלי, לא פחות.

מחר בערב:



וביום שני: