יום רביעי, 5 בנובמבר 2008

yes we can


אתר הכנסת)

כשקראתי על התיקון לחוק התכנון והבנייה המחייב נטיעת עצים במקום אלו שנעקרו בבנייה, ועל המחוייבות של מוסדות התכנון לבחון תכניות לפי תקנים של שטחים פתוחים, הרמתי גבה כמו כולם. זה בסך-הכל קריאה ראשונה, ומה הבעייה להעביר חוק בקריאה ראשונה, ונראה אותם מעבירים את זה כשיהיה על זה תג מחיר, וכולי וכולי.

אבל כשקראתי את נאום הנצחון של אובאמה, ואת נאום ההפסד של מקיין, הבנתי שמה שלציניקנים כמונו נראה כקלישאות חלולות, הוא אולי מקור הכוח האמיתי. והציניות - היא שמובילה אותנו לאבדון.

חזרתי עוד פעם לנאום של אובאמה - (הנה המקור, עם וידאו, בניו-יורק טיימס. מומלץ - התרגום של "הארץ" לא משהו). אני לא מבין גדול במדע המדינה, ואולי בגלל זה הנאום שלו גרם לי לבכות. ציטוט אחד: "בעודנו עומדים כאן הערב" הוא אמר "מתעוררים אמריקאים אמיצים בעיראק ובאפגניסטן ומסכנים את חייהם למעננו. הורים שוכבים ערים אחרי שילדיהם נרדמו ותוהים כיצד יעמדו במשכנתא, ישלמו את חשבונות הרופא, או יחסכו לילדים לקולג'". אם המלים האלו לא עושות לכם כלום אתם מוזמנים להפסיק לקרוא.

אז שחור, חצי-מוסלמי קנייתי - חצי הוואיי - שגדל באינדונזיה עם אמו ואביו החורג, הוא עכשיו נשיא ארצות הברית. מה הוא אומר לעולם? הוא מפרגן למקיין, ואומר שקשה לנו לדמיין את הקורבן שהוא הקריב למען אמריקה. הוא מדלג מעל לכל המחסומים ופונה ישר אלינו - לאילו שהתקבצו סביב הרדיו להקשיב, גם בפינות הנידחות ביותר בעולם - ואומר לנו שסיפורו של כל אחד ייחודי, אבל לכולנו גורל משותף. והוא מציע את כוחה של אמריקה לעזרת המבקשים שלום וביטחון, ונגד אלו המבקשים להחריב את העולם. ומהו כוחה של אמריקה לפי אובאמה - לא עוצמתם של אמצעי הלחימה, ולא גודלו של העושר - אלא הערכים של אמריקה: דמוקרטיה, חרות, הזדמנות, ותקווה בלתי מנוצחת.

לכל מי שחושב שאני הולך שולל אחרי כותבי נאומים רהוטים - שיחשוב כך. אני מציע להקשיב טוב לנשיא. לי הוא מזכיר את רבין, שאמר בסיטואציה מאוד דומה: "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כול האדם - האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא בית-הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם.
ביטחון הוא שלוות הנפש ואמצעי הקיום של העולה מלנינגרד, הוא קורת הגג לעולה מגונדר שבאתיופיה, הוא בית-החרושת והתעסוקה לבן-הארץ הזאת, לחייל המשוחרר, הוא ההשתלבות בהווי ובתרבות שלנו. גם זה ביטחון.
" (13 ביולי 1992. אפשר למצוא את זה באתר הכנסת לפי התאריך אבל לא הצלחתי ליצור קישור).

בחזרה לתכנון ולירושלים:
אדוני ראש העיר החל משבוע הבא - אני מבקש ממך להחזיר משהו מהתמימות של האמריקאים, של רבין, לתכנון בעיר הזו. תכנון הוא עולם ציני שבו הכסף הוא השחקן הראשי, אבל זה יכול להשתנות, ואתה בדיוק האדם שיכול לשנות זאת - ביחד עם מהנדס העיר הנוכחי, ועם אנשי לשכת התכנון המחוזית של משרד הפנים. תן לנו תקווה לעיר אחרת. אמור לנו שאנו יכולים - yes we can.

יכולים להשתתף בתכנון, יכולים להעלות בעיות ולקבל הקשבה, יכולים להשפיע ולהרגיש חלק מהעיר. אם אתה רוצה ליצור עיר שאני ארצה לגור בה - תן לי חלק בה.


כן, זה השיר לשלום שהיה בכיסו של רבין בזמן הרצח. לכו לראות את זה במוזיאון. תסתכלו טוב - מקרוב. ככה נראה חלום שמתנפץ. לכן אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום!

(ואם זה מטריד אתכם אז כן - יש שם טעויות כתיב - צ"ל לבוקר להאיר; הזכה שבתפילות; ונדמה לי שגם שאו עיניים בתקווה. מי שהדפיס את זה כמובן לא שיער לרגע מה עומד לקרות ולאן הנייר שלו יגיע...)

אין תגובות:

פרסום תגובה