שימור ככלי לפרשנות

עוד כנס, שבכלל שכחתי לדווח עליו כאן, התקיים היום בבצלאל הישן. התכנית כאן, ומתוכה שמעתי רק חלק, אבל אני מקווה שאת החלק הטוב.

אני לא רוצה לעשות "סקירה" אלא רק לספר על שתיים מההרצאות שממש הרשימו אותי, אבל דבר אחד בכל זאת - נזמי ג'ובה דיבר על העבודה שלהם ברשות הפלסטינית בארגון riwaq, והנקודה העיקרית שלו הייתה שאין שימור בלי קהילה. הוא הראה איך רותמים קהילה לשימור ויוצרים מקור גאווה לשכונה, ומשיגים עוד כמה מטרות על הדרך, כגון יצירת מוסדות קהילתיים חדשים (במבנים המשוקמים), ויצירת משרות בחברה מוכת אבטלה. רק כשהוא הזכיר את אחד הכפרים בו הם שימרו ספרייה במבנה היסטורי, קיבלתי הלם לרגע כשנזכרתי מאיפה השם מוכר לי - זה היה כפר שהייתה בו תקרית שאתם לא רוצים להזכר בה. זה פתאום זרק אותי בחזרה לקונטקסט הרחב יותר, והזכיר לי שוב שהמציאות תמיד יותר מורכבת ממה שנראה במבט ראשון.

ההרצאה שהכי הרשימה אותי הייתה של המרצה האורח ניל זילברמן, נשיא הוועדה לפרשנות ולתצוגה של איקומוס.

• הוא דיבר על הצמד אינטרפרטציה -- פרזנטציה (פרשנות ותצוגה), ואיך שאנחנו נוטים לבלבל בין השתיים. השנייה קשורה לסמכות, ולציפייה שהמבקר יצרוך את מה שהסמכות מספקת לו - באופן פסיבי. הראשונה (פרשנות) היא פעולה של יצירה אקטיבית של סיפור מהמציאות. לפרשנות שמות רבים, ובהקשר הישראלי קוראים לה לפעמים "ידיעת הארץ". הפרשנות היא מה שקושר את הזיכרון האישי עם הזכרון הקולקטיבי.
• הוא דיבר קצת על נארטיב, ואיך שכולם מדברים עליו היום... "כל אתר הוא עמוד בנארטיב" - נשמע דביק קצת אבל בשביל זה יש אמריקאים...
• מדינת הלאום נמצאת כל הזמן בנסיון להוכיח את הנארטיב של קיום סט טהור או מוגדר של אבות קדמונים, אבל בעולם משתנה, של תפוצות הולכות וגדלות, ותנועת אנשים מתגברת, כל אתר שמנסה למכור לנו את הסיפור הזה נראה כמו מונומנט לאמיתות של המאה ה-19. מדינת הלאום היא האויב של השימור מהבחינה הזו, ומצד שני - כל רשויות השימור כולן, הן לאומיות. אפילו הנציגויות המקומיות לאיקומוס הן על בסיס מדינה.
• בגלל שהנארטיב הוא חד-מימדי, אתרי המורשת הופכים לסטנדרטיים - כמו קולנועים שאמנם מציגים בכל פעם סרט אחר, אבל הם בעצם אותו דבר: על שביל מסומן מהחנייה, לאתר, וגם בתוכו על שבילים מסומנים עם שלטים על כל אבן, ונופים כדי להצטלם את צילומי "הייתי כאן", ובסוף - לאיזושהי חנות מזכרות, ובחזרה לחנייה. והבנאדם כנראה היה במאות אתרים כאלו רק בשנה האחרונה... בקיצור - התוכן נשכח, והאתרים הופכים ללא-מקומות.
• אתרי מורשת הם הכלים למשמעות. המשמעות עצמה היא הפרשנות שכל אחד באופן אישי נותן להם. אנחנו צריכים לראות את עצמנו כמשמרים את הכלים והנגישות אליהם, ולא את המשמעויות - שמשתנות מאדם לאדם, ומתקופה לתקופה.
  
• ודבר אחרון - משבר האותנטיות. במקור, בכל אמנות השימור למיניהן נקבע שהקריטריון החשוב ביותר לשימור, או אולי ההכרחי, הוא אותנטיות. אם זה מקורי, ועתיק ככל שניתן, זה ראוי לשימור. כיום, המעבר לשימור מסורות לא-מוחשיות, העמיד את הקריטריון הזה במשבר. יש שטוענים שכל הסיפור הומצא רק כדי לתת למדינות שאין להן מסורת בנוייה "אמיתית" אפשרות ליצור אתרי מורשת עולמית, אבל הוא נתן דוגמה מדהימה שמראה שזה לא בדיוק ככה: בעיר נארה ביפן, ישנה מסורת ארוכת שנים - לפרק מדי כמה שנים את המקדשים ולבנותם מחדש. על פי כל הכללים של איקומוס זה לא נחשב אותנטי - המבנים שם הם בני 15 (או שמא 50? לא ממש משנה) בסך-הכל. זו הסיבה ששם כינסו את ועידת נארה על אותנטיות (המסמך כאן). המסקנה היא שצריך להתייחס יותר ברצינות למסורת לא-מוחשית (intangible).

כבר קצת מאוחר, אז להרצאה של אמנון בר-אור אתייחס בפוסט אחר