טיול בין אתרים לשימור

פוסט אורח של איתן בלואר

רבות דובר ונכתב על חשיבותה ההיסטורית של ירושלים, ובכל זאת ערכי השימור שהיינו מצפים שיהוו חלק בקבלת ההחלטות , לא נלקחים בחשבון.



לאחרונה התוודעתי לפרויקט שהולך ומוקם בחלק ממתחם נחלת שבעה (בצמוד לכיכר ציון), אמנם ידעתי על התוכנית הפיתוח של המתחם, אולם, לא האמנתי שהיא אכן תצא לפועל. כנראה למישהו בעירייה ממש לא אכפת מההיסטוריה העירונית, אחרת מאוד קשה להסביר את רצף התוכניות ופרויקטים שמתוכננים ונבנים במקומם של אתרים בעלי ערכים היסטוריים שבכל מקום אחר היו מיועדים לשימור.

בין תכניות הבנייה ניתן למצוא את הבנייה בחצר הרב קוק שבו נהרס מבנה לשימור (ששימש בעבר כמבנה חינוך), הפרויקט בבניין פרומין (מיקומה של הכנסת הראשונה) שבימים אלו עבר בקריאה ראשונה חוק כנגד הריסתו, ועוד.

אפשר להתייחס לתהליך כמאבק בין תהליכי הפיתוח לבין תהליכי השימור. הצורך בפיתוח העירוני הוא ברור - על מנת שהעיר תצעד קדימה כלכלית וחברתית יש צורך במשיכת יזמים (לתעסוקה ולמגורים) המכניסים כסף לעיר. אולם תהליכי הפיתוח (פרויקטים לבניה) לא צריכים לבוא במקום שימור ההיסטוריה אלא צריכים להיות חלק בלתי נפרד מהיסטוריה.

הבעיה מתחילה כאשר צריך להשקיע עוד כסף בשלב הראשוני של הפיתוח. כסף שיופנה לשימורו ולשילובו של האתר ההיסטורי בפיתוח, השקעה זו נוגדת את החוק המרכזי בכלכלה - מינימום השקעה מקסימום רווח ועל אף שהשקעה בשימור תחזיר את עצמה בסופו של דבר - היזמים מעדיפים שלא להשקיע את הכסף (זול וקל יותר להרוס מלשמר). דוגמאות להתנגשות בין פיתוח לשימור ניתן לראות בנקודות רבות בעיר חלקן מוצלחות "יותר" וחלקן "פחות".

אחת מתצוגות הנפל של שילוב זה אפשר לראות במרכז כלל, בניין שנבנה במקומו של בית הספר "שחר אליאנס". בית הספר הוקם בסוף המאה ה-19 ונחשב בזמנו לבית הספר היהודי הגדול ביותר. בשנת 1972 עם הקמתו של בניין כלל, התחייב היזם לשמר ולטפח מספר חלקים מאתר בית הספר ההיסטורי. אולם, היזם לא ביצע כל דבר לשימור והשאיר את "שאריות" בית הספר להתפורר ללא טיפול בתקווה שלבסוף מישהו יהרוס אותם (מתוך סכנה לציבור). אמנם פרשת השימור בבניין כלל מריחה לא טוב אך בדרך כלל ממרבית האתרים ההיסטוריים לא נותר כל סממן שיזכיר את קיומם.

לדוגמה, במתחם חצר הרב קוק נהרס לפני פחות מחודש מבנה שיועד לשימור על ידי ועדת השימור (של העירייה), ועל הריסותיו מוקם פרויקט מגורים גדול של אפריקה ישראל, ודוגמאות נוספות להרס המבנים לא חסרות.

אבל לא הכל שחור, לאחר מאבקים של המועצה לשימור אתרים יחד עם אנשי שימור בחלק מהתוכניות מצליחים לשנות ולשמר חלקים מהאתרים (מעט מידי). לדוגמה פרויקט הבנייה בשכונת מחנה ישראל (ברחוב המלך דוד) השכונה השנייה שנבנתה מחוץ לחומות. הפרויקט הבניה משלב את המבנה ההיסטורי בקומה הראשונה עם בניין מגורים יוקרתי, דוגמה נוספת אפשר לראות בפרויקט מלון פאלאס שבו למרות הרס המלון משומרות החזית המקוריות.



מחקרים רבים מציגים שמבקרים ותושבים נמשכים לאותנטיות ולאופי של ערים (ברצלונה, ברלין וכו'), משיכה זו מסייעת לפיתוחה הכלכלי של העיר (תיירות, אוכלוסייה יצירתית וכו'). אופי העיר נובע מהדברים המוצגים כלפי חוץ - תרבות, אנשים - והיסטוריה. לכן בערים רבות מייחסים לאתרים היסטוריים חשיבות רבה ופועלים לשמרם. דוגמאות לכך ניתן למצוא לא רק בחו"ל אלא אפילו בארץ, לדוגמה תל אביב שבה הוחלט על הכרזתם של 1,200 אתרים לשימור. אם בתל אביב משמרים, מה עובר בראשיהם של קברניטי העיר בעלת 3,000 שנות היסטוריה? אולי יש יותר מידי אתרים לשימור? על אף חוקי השימור הקיימים בירושלים, העירייה וראשיה לא עובדים על פיהם. צריך להבין שניתן לשלב פיתוח עם שימור, אלו תהליכים שהולכים יחד ומשפעים לחיוב אחד על השני ובעיקר על העיר. עיר "נקייה ומטוהרת" ללא "הלכלוך" של האתרים היסטוריים מאבדת את צביונה אופייה ואישיותה וסופה שתאבד את אוהביה.