זיכרון רחוק

קראתי בוואינט היום על אנדרטאות וזיכרון (כאן). הצחיק אותי לקרוא שאנחנו באובססיית הנצחה. לדעתי אנחנו בדיוק בצד השני.

לפני כמה שנים סיפרו לי עמיתים שחזרו מברלין על ההנצחה שם. הם סיפרו על פינת בית שעליה שלט קטן "מכאן נלקחו דיירי רחוב כזה וכזה בתאריך זה וזה" או על פסל באמצע בלוק מגורים המראה את הרהיטים שנזרקו מהחלונות לאחר ההשתלטות על הדירות. זה גרם לי לחשוב שדווקא אנחנו מרחיקים את הזכרון כמה שאפשר. קשה להתמודד אז מוציאים את האנדרטאות ליער, אל מחוץ לעיר - כדי שלא נראה אותן כל יום, אלא רק כשאנחנו רוצים. אצלנו הרי "עולים לקבר" - הוא לא בחצר הכנסייה בה מבקרים לפחות פעם בשבוע, אז אותו עיקרון עם האנדרטאות - הן תמיד במקומות יפים ומבודדים. מעניין לראות מה יקרה עם היחס לאנדרטת חטיבת הנגב עכשיו שבאר-שבע הגיעה אליה.

אז מה בכל זאת העיר עושה עם הזיכרון? צריך אולי להבחין בין המימד הרגשי\תרבותי של החיים עם זכרון העבר, לבין שימור הידע עליו. יש את שלטי ההנצחה כמו בתמונה למעלה - שהם דווקא קרובים לחיים וכן עוברים לידם כל יום, והם רומזים לנו בצורה פשוטה שהמתים היו כאן איתנו פעם, ואפילו ישבו כאן בקפה.

שימור הידע מגיע אלינו דרך שלטי מורשת הקרב האימתניים, שמספרים סיפורי גבורה הירואים, ("פיצוץ בתים על-ידי האצל" או "קרב קטמון") וגם שלטי שימור אתרים, שנותנים לנו מידע, אבל לא ממש מחברים אותנו תרבותית אליו. ואם כבר אינפורמציה, אז מה עם מבנים שאולי אינם לשימור, אבל הייתה להם משמעות בחיים של העיר הזאת ("כאן הייתה תחנה מרכזית")

כמו עוד כמה, הייתי לפני שבוע בלשכת הבריאות המחוזית להתחסן לחצבת. הטוגרה (חותם הסולטן) היפהיפיה שבראש הבניין היא גם סוג של חיים עם העבר...

ועוד משהו קטן על הנצחה: לפני כמה ימים לרמן שאל במסגרת החידונים שלו על ההנצחה של גדס (כאן), אז אצלנו גדס הגה את הרעיון של אוניברסיטה על הר הצופים. האם בדיעבד זו הייתה החלטה תכנונית נכונה (נגיד - יותר מאשר רחביה)? אולי בפוסט אחר.

הזנה או עיכול
נשברתי - מי שרוצה מוזמן להרשם לעידכונים במייל