אז מה יהיה בירושלים מבחינה גיאו-פוליטית? "היפרדות" משכונות פלסטיניות במזרח העיר, חלוקה כלשהי על בסיס המצב הנוכחי, או על בסיס הקו הירוק? או אולי דו-קיום? זה בהחלט ישפיע על חיי כולנו כאן בעיר בשנים הקרובות והרחוקות.
אז מהן האפשרויות? חלופת ההיפרדות
ראשית החלופה שנראתה פעם קיצונית, רבים זעקו חמס בתואנה שהיא מהווה חלוקה של ירושלים המאוחדת, ואפילו אהוד ברק בגלגול הקודם לא היה מוכן להוציא מפיו דבר לגבי ירושלים מלבד "ירושלים המאוחדת בריבונות ישראלית". הכוונה לאיזושהי היפרדות של ירושלים משכונות פלסטיניות שיועברו אל הרשות.
ראשית, כדאי לראות באילו שכונות מדובר. המועמדות הטבעיות הן השכונות של דרום מזרח העיר כלומר צור-באחר והשכונות הסובבות אותה. מועמדות אחרות הן אלו שכבר נגרעו בפועל על-ידי גדר ההפרדה: כפר-עקב ומחנה הפליטים שועפאט (לא השכונה - רק מחנה הפליטים) בצפון העיר. ככל שרוצים לעשות מעשה דרמטי יותר, ניתן לחשוב על שכונות נוספות כגון בית-חנינא, ג'בל-מוכאבר ואום-טובא. במפה המצורפת - אחת האלטרנטיבות שהציג מכון ירושלים - ניתן לראות כי כמעט כל השכונות הערביות הוצאו אל מחוץ לגדר.
החלופה הזו קוסמת במיוחד. היא "פותרת" את "הבעייה הדמוגרפית", כלומר מותירה בתחום העיר רוב יהודי - וזאת ללא מעבר של אדם אחד ממקום למקום - רק קו הגבול משתנה... בנוסף היא יוצרת מצב בו אנו כביכול אדונים לגורלנו והפלסטינים לגורלם - משהו דומה להתנתקות. זו הסיבה שרבים תומכים ב-"התנתקות" מעין זו.
הבעיות שהחלופה מציבה הן רבות. החל מבעיות אורבניות של ניתוק שכונות משרותים ומתשתיות - בעיות פתירות לכאורה, דרך בעיות משפטיות - שלילת מעמד של תושב קבע והזכויות הכרוכות בו מתושבי מזרח העיר, שלא ברור אם הן פתירות, וכלה בשתי בעיות המהוות לעניות דעתי את הליבה - האם זה מוסרי? והאם זה יכול בכלל להצליח?
מוסר - שיחליט כל אחד בעצמו לפי ערכיו, אבל השאלה אינה האם זה צודק לשנות את מצבם של ערביי מזרח ירושלים, אלא האם אין לנו אחריות כלשהי לגורל האזור כולו ותושביו - כולם. לגבי סיכויי ההצלחה, אז למעט הבעיות המשפטיות שיחליטו המומחים אם וכיצד הן פתירות, ישנה את האפשרות של הפלסטינים להצביע ברגליים. כל עוד הם תושבי קבע בישראל, ובעלי חופש תנועה, הם יכולים פשוט לעבור דירה לפסגת זאב הסמוכה, או לתלפיות-מזרח הסמוכה ו...הפתעה! הם כבר עושים זאת. אז עד שהחכמים יואילו, יכול להיות שכבר תהיה בעייה חדשה, ופריסת אוכלוסייה חדשה.
חלופת האפס
בואו נחשוב לרגע שוב על חלופת האפס. לא לעשות כלום? לא בדיוק, אבל בערך. לנסות להשקיע את המאמץ לא בשרטוט קווים אלא בתכנון ובנייה של דו-קיום. יצירת חיבור בין שני חלקי העיר ולא ניתוק, והבאת מזרח ירושלים למצב דומה למערבה. נראה כי חלופה זו היא הריאלית ביותר לטווח הנראה לעין, ויחד עם חסרונותיה, יכולים להיות לה אפילו כמה יתרונות.
הבעייה העיקרית שנוצרת בחלופה זו היא "הבעייה הדמוגרפית". כפי שמבטיחים לנו אנשי האוכלוסייה, העיר מאבדת את אופייה היהודי, והדבר מדאיג. לדעתי לבעייה זו אין פתרון קסם, גם לא היפרדות. האפשרות הריאלית יותר היא למתן את "המלחמה על הקרקע" באמצעות חיזוק החברה האזרחית ותחושת השותפות. למה הכוונה? שיתוף האוכלוסייה הערבית בתהליכי קבלת החלטות, עידודה להשתתף בתהליך הדמוקרטי - ולא טיפוח הפחד הנורא מ-"היום בו יחליטו הערבים להצביע", אכיפת חוקי תכנון ובנייה (ואת יתר החוקים) - במקביל לתכנון הולם והוגן, וכלל - שילוב האוכלוסייה הערבית בעיר ולא דחיקתה.
המפות מתוך אתר האינטרנט של מכון ירושלים לחקר ישראל
www.jiis.org.il
אז מהן האפשרויות? חלופת ההיפרדות
ראשית החלופה שנראתה פעם קיצונית, רבים זעקו חמס בתואנה שהיא מהווה חלוקה של ירושלים המאוחדת, ואפילו אהוד ברק בגלגול הקודם לא היה מוכן להוציא מפיו דבר לגבי ירושלים מלבד "ירושלים המאוחדת בריבונות ישראלית". הכוונה לאיזושהי היפרדות של ירושלים משכונות פלסטיניות שיועברו אל הרשות.
ראשית, כדאי לראות באילו שכונות מדובר. המועמדות הטבעיות הן השכונות של דרום מזרח העיר כלומר צור-באחר והשכונות הסובבות אותה. מועמדות אחרות הן אלו שכבר נגרעו בפועל על-ידי גדר ההפרדה: כפר-עקב ומחנה הפליטים שועפאט (לא השכונה - רק מחנה הפליטים) בצפון העיר. ככל שרוצים לעשות מעשה דרמטי יותר, ניתן לחשוב על שכונות נוספות כגון בית-חנינא, ג'בל-מוכאבר ואום-טובא. במפה המצורפת - אחת האלטרנטיבות שהציג מכון ירושלים - ניתן לראות כי כמעט כל השכונות הערביות הוצאו אל מחוץ לגדר.
החלופה הזו קוסמת במיוחד. היא "פותרת" את "הבעייה הדמוגרפית", כלומר מותירה בתחום העיר רוב יהודי - וזאת ללא מעבר של אדם אחד ממקום למקום - רק קו הגבול משתנה... בנוסף היא יוצרת מצב בו אנו כביכול אדונים לגורלנו והפלסטינים לגורלם - משהו דומה להתנתקות. זו הסיבה שרבים תומכים ב-"התנתקות" מעין זו.
הבעיות שהחלופה מציבה הן רבות. החל מבעיות אורבניות של ניתוק שכונות משרותים ומתשתיות - בעיות פתירות לכאורה, דרך בעיות משפטיות - שלילת מעמד של תושב קבע והזכויות הכרוכות בו מתושבי מזרח העיר, שלא ברור אם הן פתירות, וכלה בשתי בעיות המהוות לעניות דעתי את הליבה - האם זה מוסרי? והאם זה יכול בכלל להצליח?
מוסר - שיחליט כל אחד בעצמו לפי ערכיו, אבל השאלה אינה האם זה צודק לשנות את מצבם של ערביי מזרח ירושלים, אלא האם אין לנו אחריות כלשהי לגורל האזור כולו ותושביו - כולם. לגבי סיכויי ההצלחה, אז למעט הבעיות המשפטיות שיחליטו המומחים אם וכיצד הן פתירות, ישנה את האפשרות של הפלסטינים להצביע ברגליים. כל עוד הם תושבי קבע בישראל, ובעלי חופש תנועה, הם יכולים פשוט לעבור דירה לפסגת זאב הסמוכה, או לתלפיות-מזרח הסמוכה ו...הפתעה! הם כבר עושים זאת. אז עד שהחכמים יואילו, יכול להיות שכבר תהיה בעייה חדשה, ופריסת אוכלוסייה חדשה.
חלופת האפס
בואו נחשוב לרגע שוב על חלופת האפס. לא לעשות כלום? לא בדיוק, אבל בערך. לנסות להשקיע את המאמץ לא בשרטוט קווים אלא בתכנון ובנייה של דו-קיום. יצירת חיבור בין שני חלקי העיר ולא ניתוק, והבאת מזרח ירושלים למצב דומה למערבה. נראה כי חלופה זו היא הריאלית ביותר לטווח הנראה לעין, ויחד עם חסרונותיה, יכולים להיות לה אפילו כמה יתרונות.
הבעייה העיקרית שנוצרת בחלופה זו היא "הבעייה הדמוגרפית". כפי שמבטיחים לנו אנשי האוכלוסייה, העיר מאבדת את אופייה היהודי, והדבר מדאיג. לדעתי לבעייה זו אין פתרון קסם, גם לא היפרדות. האפשרות הריאלית יותר היא למתן את "המלחמה על הקרקע" באמצעות חיזוק החברה האזרחית ותחושת השותפות. למה הכוונה? שיתוף האוכלוסייה הערבית בתהליכי קבלת החלטות, עידודה להשתתף בתהליך הדמוקרטי - ולא טיפוח הפחד הנורא מ-"היום בו יחליטו הערבים להצביע", אכיפת חוקי תכנון ובנייה (ואת יתר החוקים) - במקביל לתכנון הולם והוגן, וכלל - שילוב האוכלוסייה הערבית בעיר ולא דחיקתה.
המפות מתוך אתר האינטרנט של מכון ירושלים לחקר ישראל
www.jiis.org.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה