יום שישי, 28 בדצמבר 2007

win-win

בכתבה גדולה על פינוי-בינוי בנדל"ן (כאן, וממש לא הבנתי את הכותרת), נראה שהכל נהדר ושכולם מרוויחים - ממש win-win. נדמה לי ששכחו מהו המשאב שממנו חיים כמעט כל המרואיינים בכתבה - הקרקע. כשהמדינה מסכימה לבנות פי שלושה מהקיים, יש מספיק רווח לכולם. השאלה היא מה יקרה בעוד 50 שנה, כשירצו לשקם את האזורים שעברו פינוי-בינוי וציפוף כל-כך מסיבי, או שאולי מישהו חי באשלייה שהאזורים שבונים היום לעולם לא יתדרדרו. אני בטוח שגם בשנות ה-50 חשבו כך... בידי המדינה כבר לא יהיה הקלף החזק, והבעייה עלולה להיות חריפה הרבה יותר.

האלטרנטיבה היא כמובן הרבה יותר מפחידה ויקרה - להשקיע בפיתוח האזורים המדורדרים - חינוך, תרבות, קהילה, מרחב ציבורי - ולהשיג כך עלייה בערך הקרקע. אמנם אז לא תהיה פרנסה כל-כך טובה לעורכי הדין היזמיים, כי היוזמה והרווח ישארו בידי הדיירים, אבל לי נראה שזו הדרך הנכונה מבחינה תכנונית, שלא לדבר על הבחינה המוסרית והחברתית.

לנו יש כמה דוגמאות, ואולי הבוערת ביותר היא גוננים (כתבתי כבר משהו כאן). המאבק על פארק המסילה הוא נסיון של התושבים לתבוע מהעירייה משהו דומה לחלופה שציינתי (הבלוג שלהם כאן). יש לי עליהם ביקורת אחרת, אבל היא תגיע אולי בפוסט אחר.

2 comments:

  1. כמו שענית בעצמך תוך כדי הפוסט - "אמנם אז לא תהיה פרנסה כל-כך טובה לעורכי הדין היזמיים, כי היוזמה והרווח ישארו בידי הדיירים". זאת הסיבה האמיתית שהפיתרון הנדרש לא יתקיים אף פעם.
    אני לא מאמין שמישהו שם למעלה חושב שברגע שהמגורים של אוכלוסייה חלשה יועתקו באחת לבניין חדיש יותר כך רמת החיים ומצב החינוך והחברה שם ישתפר, אבל כל זה בטל בשישים לעומת העניין הכספי לכל הבוחשים בעניין.

    השבמחק
  2. רוב התושבים שהרחיבו את דירותיהם לשתי קומות לא ירצו להתפנות מאחר ולא יקבלו תמורה הולמת

    השבמחק