נתחיל מהסוף - מינהל מקרקעי ישראל פרסם הודעה על דחיית המכרז ל-53 הוילות במורדות קריית יובל (בשלושה חודשים). הוא עשה זאת לאחר החלטה של בית המשפט לעניינים מינהליים. בגלובס כתבו שראש עיריית ירושלים רושם הצלחה בנסיונו להקפיא את המכרז. הם כנראה קראו את ההודעה שהוציאה העירייה, עם הכותרת: נצחון לעיריית ירושלים. לי נראה שבעירייה שכחו כמה דברים.
למי שלא סגור על הרקע: בשנת 1983 אושרה תכנית (מספר 2923 על קרקע של מינהל מקרקעי ישראל, כלומר שלכם ושלי) לבנייה של 53 וילות במורדות קריית יובל לכיוון פנימיית "כרמית" (שהיום כבר פועלת במקום אחר). ממש מתחת לשיכונים הענקיים של רחוב אולסוונגר. התכנית הוכנה על-ידי האדריכלים אריה רחמימוב, שמוליק גרואג, ואלכס בלוך, עבור חברת "ערים", שתכננה באותן שנים גם את עין כרם (התכנית לעין-כרם אושרה בשנת 1985). כשחושבים על התכנית בהקשר הכפרי של עין כרם המתחדשת של שנות ה-1980, היא נראית לגמרי סבירה. העניין הוא שהתכנית מעולם לא מומשה, כלומר מינהל מקרקעי ישראל לא הוציא את הקרקע למכרז, והיא לא נבנתה. כלום לא קרה, עד לא מזמן. בסוף 2009, כ-26 שנה לאחר אישור התכנית, החליט המינהל לשווק את הקרקע לבנייה. קצת לפני-כן, בשנת 2008, הוחל בהכנת תכנית-אב לקריית-יובל (ולכל שטח המינהלים הקהילתיים יובלים-גנים).
אז מי ניסה והצליח לעכב את המכרז? מי עתר נגד מי בבית המשפט? ואיך זה קשור לראש העיר?
המינהל הקהילתי של קריית יובל, יובלים, הבין שהשטח המדובר הכרחי בשביל לבצע ביום מן הימים פינוי-בינוי לשיכוני אולסוונגר - אחד המקומות הקשים יותר בירושלים. רק כשיש עתודת שטח צמודה לבניינים, אפשר לבנות-לפנות-להרוס-ולבנות מחדש, ובסה"כ להגיע למספר יחידות דיור מספיק גדול כדי לממן את כל המהלך. הם החליטו שממש חשוב לבטל את המכרז הזה. אבל העירייה לא ממש הסכימה אתם, ולא ממש היה להם עם מי לדבר.
מה שעשה המינהל הקהילתי זה להגיש ביחד עם תושבים עתירה מינהלית, נגד מינהל מקרקעי ישראל, ונגד עיריית ירושלים - בבקשה לבטל את המכרז. התגובות של הגופים הללו לעתירה היו דומות - כולם טענו שהמכרז בסדר, שהתכנית בסדר, ושתפסיקו כבר לבלבל את המוח. העירייה גם תקפה את המינהל הקהילתי על כך שלא הגיש את העתירה במועד הראוי. כן - קראתם נכון - הם התכוונו שהמינהל היה צריך לעתור לפני 26 שנים אם חשב שהתכנית לא טובה. לזה שהתנאים השתנו ושאולי תכנית ישנה אינה רלוונטית יותר, הם לא מתייחסים. כך למשל כתבה עורכת הדין של העירייה: "...לא ברור מדוע לפתע נזעקים העותרים ... כאשר עסקינן בתכנית שאושרה כאמור לעיל עוד בשנת 1983" וגם: "בכל הכבוד הראוי, לא ... המינהל הקהילתי, ולא העותרים הנוספים הם אלה שיקבעו מהן התכניות שיחולו ... ומהן המטרות התכנוניות ... ".
רגע - אז מה פתאום דחיית המכרז היא כזו הצלחה של העירייה?
אז זהו - שהעירייה החליטה פתאום לשנות את דעתה. הם כתבו ש-"נערכה בחינה מחודשת", וש-"התקיימו ישיבות", ושעכשיו הם תומכים בדחיית המכרז. ראש העיר הספיק גם לשלוח מכתב לשר השיכון (ולהוציא על כך הודעה לעיתונות). אז פתאום ההצלחה של המינהל הקהילתי נגד העירייה, היא בעצם הצלחה של העירייה.
סבבה. משה דיין כבר אמר מזמן שרק חמור לא משנה את דעתו. אבל יש כאן שני עניינים מאוד מטרידים:
1. שינית את דעתך? תגיד את זה. משהו כמו: הייתי נגד והמינהל הקהילתי (עתר נגדי בבית המשפט ו)שכנע אותי שממש כדאי להשתמש בשטח הזה לפתרון של בעייה קשה בשכונה. או אפילו: הצטרפנו למהלך שמוביל המינהל הקהילתי
2. שיכוני אולסוונגר - האם העירייה שכחה שאלמלא היו שם השיכונים הללו כל העיניין לא היה מתעורר? העירייה כותבת בכל מקום שמדובר בדיור לצעירים - לא נאה לכם לומר שאתם מעונינים (גם) לפתור בעייה של מקום במצוקה קשה?