יום ראשון, 21 בפברואר 2016

קוד תכנון


ענבר ואני בסירה

היוזמה החדשה ל-"הצלת ירושלים היהודית" היא אמנם קצת יותר פוליטית-מדינית מהנושאים שאני בדרך כלל עוסק בהם, אבל נראה לי שחשוב להגיד על זה משהו. ההצעות לסוגים שונים של "התנתקות" ממזרח ירושלים נמצאות על השולחן כבר הרבה זמן (כאן דוגמה מלפני כעשור), אבל כאשר האינטגרציה בין מזרח למערב העיר הולכת ומעמיקה, יש משמעות עצומה לזמן. אנחנו כבר לא נמצאים במקום בו היינו לפני עשור. חוץ מזה יש משמעות למילים. כשאומרים לי "הצלת ירושלים היהודית" זה כל כך מסריח מגזענות שאני לא רוצה להקשיב להמשך (איך הייתם מגיבים לתכנית ל-"הצלת שיקגו הלבנה" מפני השחורים?). אינטרסים -- חלק מהתועלות המצויינות ביוזמה הן בכלל נזקים (כמו העובדה שצבא ולא משטרה יפעל בשכונות מזרח ירושלים), וחלק הן ציניות מכוערת (חיסכון כספי הביטוח הלאומי -- ומה עם לקוחות הרווחה? והחרדים? והעניים? ונפגעי טרור/מחלות/מלחמה? מכולם נתנתק?). ודבר אחרון "חיזוק האופי היהודי" -- אני אישית חושב שאם ירושלים חפצת חיים, האופי שהיא צריכה לחזק הוא הגיוון, הפלורליזם -- ולא הסגרגציה.

אבל זה לא משנה -- הנזק כבר נעשה. גם אם לא יוקמו חומות סביב הר הצופים ותלפיות מזרח, העובדה שנכתבות המילים "יפקע תוקף תעודת התושב הישראלית של 200,000 הפלסטינים" ואין פוצה פה ומצפצף, כבר מעמיקה עוד את אי האמון שאנחנו בונים בעמל (וכסף) רב במזרח העיר. אחר כך, כשהפלסטינים עושים מצידם מעשים חד צדדיים, אין מה להתפלא. כאן האתר שלהם, וכאן המפה.


קוד תכנון
בכנס איגוד המתכננים ביום חמישי היה ממש מעניין, ולא רק בגלל הלוקיישן (כמה תמונות (לא שלי) כאן). באחת המליאות אמרה נורית אלפסי שתכנון מיתארי זה רע. לי הייתה הרגשה שסוף סוף מישהו אומר את זה. עוד תב"ע ועוד תב"ע, ובכל אחת מהן היזם והמתכנן רצים בכל הועדות כדי להשיג עוד קצת ועוד קצת, והתושבים יחד עם ארגונים אזרחיים רצים להתנגד. אולי צריך פשוט קוד תכנון. ספר שיגיד מה מותר לעשות בשכונת מגורים, ומה באזור מוטה תח"צ, ומה באזור תעסוקה, ומה באזור תעשייה, וכולי. ככה היזם יודע מראש, עוד לפני קניית המגרש, בדיוק אילו זכויות (וחובות) הוא עתיד לקבל. נראה לי שזה יזרז את הליכי התכנון, וישכלל, כמו שאומרים הכלכלנים, או ייעל, את שוק הנדל"ן (בסוף מישהו הרי משלם על זה שיושבים מתכננים ואדריכלים וכותבים את אותם כללים עוד פעם ועוד פעם). אולי זה גם יהיה יותר צודק, או פחות מושחת.




כנראה שרק לי זה נראה אבסורד להעביר סמכויות תכנון לפוליטיקאים מתנדבים
בלי קשר (ואולי עם). בינת שוורץ הסבירה באותו הכנס שוב כמה זה טוב להעביר סמכויות לועדות המקומיות. כי הם מייצגים, מכירים את העיר וכולי. כולם כבר מזמן מתיישרים עם זה ותומכים, לפחות כל חברי הפאנל שהיה שם. אבל ככל שאני חושב על זה, נראה לי אבסורדי יותר להעביר סמכויות מקצועיות לגוף של מתנדבים, פוליטיים. איך הם יחליטו על היקפי חנייה? על טיפול בנגר עילי? איך אמור להצביע חבר מועצה כשמדובר על השכונה שלו, ומה עם שכונות שלא מיוצגות במועצת העיר? (ואצלנו יש 37% מהאוכלוסייה שלא מיוצגים)  -- איך ייראה שם התכנון? זה נראה לי כמו לתת לכנסת להחליף את הממשלה, ואני עדיין מאמין בהפרדת רשויות.
 
ובאמת בלי קשר, בשבוע שעבר היינו בסירה. היה ממש כיף, מקווה שלא רק לי. כן ירבו! תודה ענקית לגילי, לרות, לאלעד, לענבר, ולכל מי שבא לשמוע הלומי בירה מדברים על תכנון וג'נטריפיקציה.

שבוע טוב

יום שלישי, 9 בפברואר 2016

למקבלי ההחלטות אין אמון בתכנון

נורית אלפסי כתבה בשישי האחרון בדמארקר על המקרה המוזר שיכול היה להיות מצחיק אם הוא לא היה עצוב, של תכנית "רובע מנחם" בבאר-שבע, שמקודמת במקביל לתכנית המיתאר העירונית, למרות שהיא סותרת אותה. נורית אלפסי מציעה ארבעה מבטים - הרובע כפתרון למצוקת דיור והכנה לקליטת האוכלוסייה שתגיע עם הצבא; האבסורד של בניית [עוד] שכונה של צמודי קרקע; האבסורד העוד-יותר-גדול של קידום תכנית שבוטלה על-ידי תכנית המיתאר העירונית; והאבסורד הכי גדול -- שקידום הרובע ותכניות נוספות בעצם נסגר בין האוצר לעירייה במסגרת הסכם גג, וההליך התכנוני הוא מראית עין בלבד. שימרו לעצמכם את הקישור (או שתסמכו על כך שכמו כל מה שמופיע כאן מימין ב-"סקירת ספרות", הוא יישמר כאן), וחיזרו אליו כשאתם צריכים ציטוט להתמוטטות השיטה התכנונית בישראל.

האם זו התמוטטות? מתכננת חכמה אמרה לי לא מזמן, שכל פתרון שאנו מוצאים רק מחזק את השיטה, הופך אותה לעמידה יותר, ומנציח אותה. אם המנגנונים עוקפי התכנון (כאן -- הסכמי גג, קידום במקביל של תכניות סותרות) פותרים בעייה, כנראה שהם מרחיקים עוד יותר את שיפור השיטה כמו שהיא.


כאן ייבנה (למסמכי התכנית)

ולעצם העניין -- מדוע יש חוסר אמון כה עמוק של מקבלי ההחלטות (וכאן זה לא קשור לציבור) בתכנון המיתארי? אני חושב שיש בעיקר שתי סיבות:
  
ראשית -- כולם כאילו יודעים תכנון. זה בסך הכל מקצוע אינטואיטיבי. אוקיי -- ברור שלא, אבל כמו שרובנו מרגישים נוח לקרוא את חוזה השכירות בעצמנו ולא לקחת עורך דין, או מקסימום להראות לחבר או לאמא - אבא, כך כנראה מרגישים אנשי העירייה והאוצר גם לגבי תב"ע שכונתית. כנראה שמטבח הם לא היו בונים בעצמם, ואולי גם לא פונים לחבר עם מחלה, אבל תכנון זה בקטנה. רוצים עוד דוגמה למקצוע שמקבלי ההחלטות (ורבים ממכם) חושבים שההכשרה והרישוי בו הם סתם, כי כל אחד יכול: נהיגת מונית. מי שחשוב לו המעמד של תכנון מיתארי, שיחשוב עוד פעם אם הוא בעד UBER.
  
שנית -- תכנון זה כאילו ליפי נפש. כשרוצים לפתור בעייה אמיתית צריך נדלניסט או בולדוזר -- מישהו שלא יתעכב על זוטות כמו תשתיות, הליכה ברגל, צמידות דופן וכל הדיבורים של מתכננים. לפעמים זה מתכנן (אבסורד בפני עצמו), אבל כשהוא מקדם תכנון יזמי בנעליים של בולדוזר, הוא (לרוב? לפעמים?) לא ישאל שאלות מיותרות. גם זוטות כמו היתר בנייה כבר לא עומדות בדרכו של הבולדוזר בחלק מהמקרים.

זאת ועוד -- האבחנה החדה בין תכנון מיתארי, שנתפס כאקדמיסטי ויפה נפש, לבין תכנון נדלניסטי, היא שמאפשרת לשר האוצר וליתר מקבלי ההחלטות לקדם בשוויון נפש את שתי התכניות הסותרות -- כי כביכול מדובר בשני דברים שונים, ואין הכרח שיהיה מיתאם. מזכיר את מה שקרה עם תמ"א 35 והיישובים החדשים.

ועוד מנגנון יזמי עוקף תכנון וסותר מיתאר -- תמ"א 38. מגיע לעיריית ירושלים שאפו גדול על העלאת תכניות תמ"א 38 על מפה בממ"ג העירוני - (חפשו מימין "התחדשות עירונית", ותודה, יועד). אפשר לראות שאם עכשיו נראה לנו שמתחילה התעוררות של תמ"א 38, אז זה ממש קצה הקרחון, וגם -- רחביה, טלביה, קטמון, נחלאות, ויפה נוף -- הן כמעט השחקניות היחידות במשחק הזה:


תמ"א 38 בירושלים בשלבים שונים של אישור

ודבר אחרון -- הרוכב לאוטובוסים -- תודה :-)