כל הדברים הגדולים בתכנון בירושלים -- תכניות אב ומיתאר, פינוי בינוי, תמ"א 38, תכנית המיתאר העירונית בזמנה -- נוגעים בסוף באנשים, בתושבים של העיר הזו -- אנחנו. הנגיעה הזו לא תמיד עדינה ורגישה -- לפעמים צריך לגרום למישהו בעירייה או אצל היזם להקשיב לתושבים, לפעמים צריך לעזור לנו, התושבים, להגיע לחוות דעת מסודרת על תהליך תכנון בשכונה, ולפעמים צריך לדרבן את אותם פעילים (אנחנו) להרים איזה אירוע בגינה הקהילתית.
בירושלים כבר התרגלנו שיש כתובת. היא נקראת עובד קהילתי, ובדרך כלל עובדת קהילתית. יש גם עובדת קהילתית להתחדשות עירונית (תהליך שנשמע כל כך פשוט לפעמים, אבל מדובר בסאגה של שנים שמחייבת ליווי קהילתי, ולא -- היזם לא יכול לעשות את זה), וגם מתכנן שכונתי -- זה ממש מובן מאליו, וגורם לנו להודות יום יום לאנשים שהגו ועיצבו את המנגנון של מינהלים קהילתיים בעיר. אצלנו במכון ירושלים שמורות חלק מהטיוטות.
הם חיוניים כמו עובדי התברואה והחינוך, אבל כשהעובדים הקהילתיים והמתכננים השכונתיים ייעלמו מהשטח (או שיצטמצמו ב-40% -- גם כיום הם לא אלפים וגם לא מאות), הרחובות לא יסריחו, וגם עשרות אלפי הורים לא יקורקעו. אבל מה נעשה בפעם הבאה שנצטרך אותם? לא ברור. האם זה משחק כוחות בין [ראש ]העיר לבין [שר ]האוצר ובסוף הכל יהיה בסדר? לא בטוח, אבל גם אם כן, אחד מעמודי התווך של החברה האזרחית עומד לקבל כאן מכה, שלא ברור מה יהיה אחריה.
ולמי ששואל איך זה יכול להיות, ואיפה הזכויות שלהם -- כי זה הרי המגזר הציבורי -- צריך להוסיף עוד פרט: מדובר בעובדי קבלן (לא כולם).
עמוד המאבק כאן.
