שימור ופיתוח בליפתא

לפני שבועיים ניתן פסק דין בבית משפט לעניינים מינהליים (מחוזי) בירושלים, שביטל את מכרז 405/2010 לשיווק קרקעות לבנייה בליפתא (כאן המכרז באתר ממ"י). פסק הדין (כאן באתר בתי המשפט) לא מבטל את תכנית 6036 משנת 2006 (כאן באתר משרד הפנים). שמייעדת את הכפר לשימור ולפיתוח.

מה קרה בליפתא? האם הכפר הפלסטיני הנטוש ניצל מצפורני הטייקונים, וישומר לדורות הבאים? האם קנו לליפתא זמן, אבל בזמן הזה יימשך שוד האבן ותימשך ההתפוררות של מה שנשאר מהכפר המפואר הזה? או שירושלים פשוט בדרך לוותר על עוד עתודת קרקע למגורים, שלא לומר על החזות של הכניסה לעיר, ואולי גם על השימור של אחד המקומות ההיסטוריים המשמעותיים בעיר?

כנראה שהמציאות, כרגיל, טיפה יותר מורכבת ממה שנראה ברגע הראשון. אילן שטייר - מי שמרכז את המאבק נגד הבינוי בליפתא  - כתב לי, שהדרך של ליפתא לעצמאות עוד ארוכה (אילן - אני מקווה שזה בסדר שאני מצטט אותך, זה פשוט משפט כל כך יפה...).

אז מה היה לנו שם?

שימור - נדבכים ושכבות

טרסות ליד יער ירושלים

בשבת עוד פעם רכבתי ליד ירושלים. הטרסות כל פעם מרגשות אותי מחדש. נראה לי שזה הרצון להרגיש חלק מהמקום, וההכרה שלא בטוח שזה אפשרי. גם הידיעה שהטרסות הן שריד קטן למציאות גדולה שכבר לא נכיר - המציאות שבה הרי ירושלים מעובדים באינטנסיביות ומיושבים בכפרים קטנים.

חקלאות מדרגות קיימת אולי בכל מקום הררי שבו מתקיימת חקלאות, החל מתקופות מאוד קדומות. מה שקוראים בעיצוב "timeless objects". יש מקומות שבהם הפכו את המדרגות לאתר לשימור. אצלנו עושים להן "פינוי בינוי".

timeless objects?

את הנדבך הבסיסי של המדרגות בהרי ירושלים אולי לא הניחו לפני 10,000 שנים, אבל מאוד יכול להיות שזה קרה לפני מאות שנים - אולי יותר - אולי בחווה חקלאית ביזנטית? מה שבטוח הוא שחלקן הגדול היה מתוחזק היטב, על-ידי דורות של חקלאים, עד שנת 1948.

מי הניח את הנדבך הראשון?

אז הטרסות, שכביכול מייצגות את התרבות האחרת - זו שאנחנו מעדיפים לשכוח - עומדות בשיממונן ונהרסות לאיטן במקרה הטוב, או מכוסות ב-"מדבריות אורנים" במקרה הגרוע.

מה צריך לקרות כדי שיפסיקו את ההרס וישמרו אותן? והאם זה חשוב בכלל?

דעתי היא שאנחנו חייבים להתחבר לעבר של המקום הזה, שכולל הרבה שכבות. ההכרה בכך שאנחנו בסך-הכל מוסיפים שכבה היא קריטית לחיים שלנו כאן, וגם לאפשרות שלנו לתכנן ולבנות. אם אתה מכיר רק "פינוי בינוי", אתה מטפח זמניוּת, שהיא ההפך מתרבות. ופינוי בינוי זה משרד השיכון, אבל זה גם קק"ל על הטרסות.

ולתוך העיר: הטרסות הן בדיוק כמו המבנים לשימור. אנחנו ב-"בתים מבפנים" אומרים שחייבים שימור, אבל כמו הטרסות - רק ההכרה בכך שאנחנו מוסיפים שכבות לעיר, ולא בונים אותה בשיטת "פינוי בינוי" - תביא שימור.

שומרה

לזכור ודבר לא לשכוח?

העיר היא מכונת זכרון, שבנוייה בשכבות. אצלנו בארץ, למזלנו, השכבה של מלחמת העולם והשואה חסרה כמעט לגמרי. האם זו אחת הסיבות שאנחנו לא מצליחים להתחבר לזכרון השואה, אלא נשארים בסיסמאות?

בעוד שעה תישמע צפירה לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. קשה לי לכתוב. נראה לי שהלקחים שאנחנו חושבים שאנחנו מוציאים מהשואה הם נבובים ושטחיים. רוני ברט כתב משהו על העולם שעומד גם כיום מנגד, ואתו אנחנו (כאן). יהודית וינקלר כתבה על הניצולים שמועלים על נס שנה אחרי שנה אבל למעשה נדחקו מהתרבות הישראלית, למרות שהם ייסדו את המדינה (כאן). אולי אני עושה כאן עוול לכולם, אבל למה זה מזכיר לי את השבחים שכולם שופכים על העיר שלנו, ואחר-כך יוזמים פרוייקט חדש על מבנה לשימור - גם אם זה מבנה של אריך מנדלסון (וילה שוקן)?

האם מי שהורס שכבה במכונה שלנו - הורס בניינים ומרקמים שמספרים לנו סיפור על עצמנו, הוא כמו מי ששורף ספרים - מכחיד תרבות? האם סופו שיהרוס גם את השכבה אותה אנו מקימים ובה אנו חיים ויוצרים כיום? אני חושש שכן...

אני מאחל לכולנו שנצליח עד ליום השואה הבא להתחבר קצת יותר לרעיונות של זיכרון והמשכיות.

השיירה

למה תמיד עולות לי דמעות כשעוברת ליידי השיירה של רה"מ?

• זה מזכיר לי את רצח רבין - הסיבה לכך שהשיירה הזו כל-כך ארוכה וכל-כך מנוכרת ומשוריינת?
• לפעמים זה מזכיר לי את ביקור סאדאת. הייתי קטן אבל מספיק גדול בשביל לזכור את בגין וסאדאת נוסעים לאט ברחוב שלנו ומנופפים לשלום להמוני האנשים שעמדו בנתיב הנסיעה (שפורסם מראש).
  
• זה מזכיר לי את מקומי בעיר ובחיים - עומד ומחכה (ומחכה...) לאוטובוס, בזמן שאחרים מנהלים את המדינה ואת עסקיהם, והדבר האחרון שמטריד אותם זו התדירות של קו 19 ולמה הוא מגיע בזוגות.
• אולי זה מראה לי (עוד) משהו שאני לא אוהב לראות - איך הפכנו ל-"גירסה הגרועה ביותר של עצמנו" - רה"מ חולף ברחובות עם שיירת ג'יפים עם חלונות כהים, בסירנות מייללות, לא מציית לתמרורים, וממכונית המשטרה המובילה צעקות מתנשאות היסטריות: "סובארו - זוז ימינה! זוז ימינה אמרתי לך!!"

התמונה, אגב, היא כמו שכתוב בקטלוגים "להמחשה בלבד", ולמצולמים יש קשר עקיף בלבד לכתוב.

זיכרון רחוק

קראתי בוואינט היום על אנדרטאות וזיכרון (כאן). הצחיק אותי לקרוא שאנחנו באובססיית הנצחה. לדעתי אנחנו בדיוק בצד השני.

לפני כמה שנים סיפרו לי עמיתים שחזרו מברלין על ההנצחה שם. הם סיפרו על פינת בית שעליה שלט קטן "מכאן נלקחו דיירי רחוב כזה וכזה בתאריך זה וזה" או על פסל באמצע בלוק מגורים המראה את הרהיטים שנזרקו מהחלונות לאחר ההשתלטות על הדירות. זה גרם לי לחשוב שדווקא אנחנו מרחיקים את הזכרון כמה שאפשר. קשה להתמודד אז מוציאים את האנדרטאות ליער, אל מחוץ לעיר - כדי שלא נראה אותן כל יום, אלא רק כשאנחנו רוצים. אצלנו הרי "עולים לקבר" - הוא לא בחצר הכנסייה בה מבקרים לפחות פעם בשבוע, אז אותו עיקרון עם האנדרטאות - הן תמיד במקומות יפים ומבודדים. מעניין לראות מה יקרה עם היחס לאנדרטת חטיבת הנגב עכשיו שבאר-שבע הגיעה אליה.

אז מה בכל זאת העיר עושה עם הזיכרון? צריך אולי להבחין בין המימד הרגשי\תרבותי של החיים עם זכרון העבר, לבין שימור הידע עליו. יש את שלטי ההנצחה כמו בתמונה למעלה - שהם דווקא קרובים לחיים וכן עוברים לידם כל יום, והם רומזים לנו בצורה פשוטה שהמתים היו כאן איתנו פעם, ואפילו ישבו כאן בקפה.

שימור הידע מגיע אלינו דרך שלטי מורשת הקרב האימתניים, שמספרים סיפורי גבורה הירואים, ("פיצוץ בתים על-ידי האצל" או "קרב קטמון") וגם שלטי שימור אתרים, שנותנים לנו מידע, אבל לא ממש מחברים אותנו תרבותית אליו. ואם כבר אינפורמציה, אז מה עם מבנים שאולי אינם לשימור, אבל הייתה להם משמעות בחיים של העיר הזאת ("כאן הייתה תחנה מרכזית")

כמו עוד כמה, הייתי לפני שבוע בלשכת הבריאות המחוזית להתחסן לחצבת. הטוגרה (חותם הסולטן) היפהיפיה שבראש הבניין היא גם סוג של חיים עם העבר...

ועוד משהו קטן על הנצחה: לפני כמה ימים לרמן שאל במסגרת החידונים שלו על ההנצחה של גדס (כאן), אז אצלנו גדס הגה את הרעיון של אוניברסיטה על הר הצופים. האם בדיעבד זו הייתה החלטה תכנונית נכונה (נגיד - יותר מאשר רחביה)? אולי בפוסט אחר.

הזנה או עיכול
נשברתי - מי שרוצה מוזמן להרשם לעידכונים במייל