עוד פעם רכב פרטי -- אוטובוס

עדיין בעניין רכב -- תחבורה ציבורית. שתי שאלות: הראשונה היא (בהנחה שיש לכם רכב) האם לקחת אותו בבוקר, או לנסוע לעבודה באוטובוס; והשנייה (אם אין לכם רכב), מה יותר זול, לקנות אחד, או להסתפק בתחבורה ציבורית. השאלה השנייה מעניינת אותי יותר, כי לאחרונה עברנו צד -- מכרנו את האוטו. אבל נדמה לי שצריך קודם להגיד משהו גם על השאלה הראשונה.

כתבתי על זה לפני שנה משהו ב-"ירושלים האחרת" (כאן), ואם לתמצת אז כשיוצאים בבוקר, המחיר ברכב פרטי בנסיעה של 6 ק"מ (שזורקת ארבעה בני משפחה במקומות אליהם הם צריכים להגיע -- בי"ס, עבודה) עולה 4-5 ש"ח (דלק). באוטובוס זה יוצא משהו כמו 18 ש"ח (שני ילדים נוסעים ב-3.45 כל אחד, ושני מבוגרים ב-5.52 כל אחד). יוצא שההפסד הכספי שלכם כשאתם בוחרים להשאיר את האוטו בבית ולקחת אוטובוס הוא בערך 14 ש"ח, וזה עוד לפני שדיברנו על מחיר שעת עבודה. רק אם אתם משלמים מחיר מלא על חנייה (4.50 לשעה לתושב ירושלים) יכול להיות שלא כדאי (כלכלית) לבוא לעבודה עם האוטו.

אז למה באמת הרבה אנשים בוחרים להשאיר את האוטו בבית?

קחו את הרכב וסעו למחזר

העירייה פתחה מרכז מיחזור בגבעת שאול. פרטים כאן. אפשר להביא הכל - פלסטיק, פח, קרטון, ניילון, פסולת אלקטרונית, ואפילו פסולת אורגנית, ושמן משומש. באמת יפה. אלא מה - צריך רכב. שיעור משקי הבית בירושלים שלרשותם עומד רכב הוא קצת פחות מ-50%. לכל האחרים אין איך להגיע למרכז המיחזור (ואם תסתכלו על המודעה תראו שגם אין כניסה לתוך המרכז ללא רכב).

אולי זה נאיבי, אבל ההגיון שלי אומר שאם העירייה מסוגלת לאסוף את כל הפסולת העירונית, היא יכולה לעשות את זה גם כשהפסולת מופרדת. בלונדון כל תושב מקבל קופסאות צבעוניות להפרדת הפסולת, ואוספים את זה ממנו פעם בשבוע או שבועיים, אלא אם כן יש לו בסביבה "מיני אתר מיחזור" אליו הוא מביא בעצמו.

אני מוכן לחכות אפילו חודש עם הפסולת האלקטרונית שלי לאיסוף, אבל כששאלתי בעירייה מה לעשות עם המסך הישן של המחשב הישן. הם הפנו אותי למרכז המיחזור - כשאמרתי שאין לי רכב הם אמרו שפשוט אזרוק אותו לזבל, ושחבל. מה זאת אומרת חבל? אני אשם שאין לי אוטו?

פעם היו ברחוב יפו בזארים

רחוב בן יהודה בשנת 1970. התמונה של פריץ כהן מאוסף התצלומים הלאומי.

לא תמיד אני קורא את הטור של יעקב מאור בידיעות ירושלים. היום קראתי.

הוא כותב שם על [כל מיני דברים וביניהם] הבור שפעור היום היכן שעמד קולנוע אדיסון, ומי עומד לגור שם, במקום בו הופיעו טוסקניני וקליף ריצ'רד. הוא גם כותב על הרכבת הקלה, ואיך בעוד שנים כשהיא סופסוף תיסע יעמדו הזקנים "שראו יותר ממשהו" ויספרו איך פעם היו כאן "חנויות נעליים אפלוליות, בזארים ב-9.99 שקל לפריט..." פתאום קלטתי שהזקנים האלו נהיה אנחנו!

בלי קשר לזה שזה אנחנו, הרכבת כנראה תיסע בסוף, וכמו שמדרחוב בן-יהודה, ויותר ממנו נחלת שבעה, קיבלו זריקת עידוד מהנגשת המרחב הציבורי להולכי רגל, כך יקרה כנראה גם ברחוב יפו. וכמו שהמוסכים של רחוב יואל משה סלומון התחלפו בגלריות ומסעדות, וכך גם תחנות המוניות של בן יהודה - כך גם הבזארים של יפו יהפכו כנראה לחנויות מותגים וגלריות, כמו שכותב יעקב מאור. אז אתם יכולים לקרוא לה "תקלה" או "רקבת", ועידן תחבורתי חדש היא אולי לא תביא, אבל היא כנראה תשדרג את רחוב יפו. וזה לא מעט.

תומכי פרוש לראשות העיר
כשרות לציבור - רשימה של תומכי פרוש לראשות העיר כפי שפורסמה במודעה של פרוש:
מנכ"ל משרד האוצר ומשרד העבודה והרווחה לשעבר; ח"כ לשעבר; מנכ"ל חברת השקעות; שותף בקרן השקעות; בעל מכבסה; מ"מ ראש העירייה לשעבר; יו"ר אמנות לעם לשעבר; יו"ר הכנסת לשעבר; עו"ד; עוד עו"ד; מהנדס העיר לשעבר; אמן; אדריכל; מפקד מחוז ירושלים לשעבר; בעל סוכנות ביטוח; סוחר במרכז העיר; עוד עו"ד; יו"ר ועד עובדי הסוכנות; משנה למנכ"ל העירייה; יו"ר לשכת עוה"ד בירושלים; עו"ד - ראש לשכת רה"מ לשעבר; יזם ובונה בירושלים.

איפה אנשי הרוח? איפה הסטודנטים? איפה השכירים והאנשים הפשוטים? איפה אנשי החינוך והרווחה ואנשי העמותות החברתיות? חסרונם כאן לא מראה שאין לפרוש תומכים בקרבם - הרי גם את תלמידי הישיבה החרדים הוא לא ציין - המשמעות היא שהם, כלומר אנחנו, לא ממש חשובים בעיניו.

סתם סיפור על נגישות אוטובוסים ואגד

אוטובוס אגד, מתוך האתר

אתמול כשנסעתי באוטובוס עלה נכה. בחור די מבוגר, עם איזושהי בעית תקשורת, שישב בכיסא גלגלים בתחנה, ואמר לכמה נוסעים, שאמרו לנהג, שהוא צריך לעלות. אני ראיתי את הכל מתוך האוטובוס, שהיה די מלא.

הנהג אמר: קדימה, שיעלה...
טוב - ברור שזה לא היה ריאלי. מזל שזה היה אוטובוס "רוכן". אז הנהג התחיל להתקרב למדרכה ברוורס מרשים, רק שהנכה חשב שהוא בורח. טוב, כשהנכה הבין שלא, הוא התקדם לעבר האוטובוס הנסוג, רק שאז הנהג סיים את התמרון בנסיעה קדימה - בחזרה אל התחנה. טוב - הנכה חזר גם הוא לתחנה. בשלב הזה הנהג הרכין את האוטובוס אל המדרכה, ונוסע שהיה קרוב פתח את הרמפה בדלת האחורית (למי שלא יודע - כמוני עד אתמול- מושכים בידית הקטנה הכסופה כלפי מעלה והרמפה יוצאת על ציר). הנכה עלה, וניסה למצוא את מקומו ליד עגלת שוק ריקה שנוסע השאיר שם. האוטובוס נסע.

רגע, זה לא נגמר. הדלת האחורית לא נסגרה. אז הנהג עמד (באמצע הכביש, צפירות והכל) וניסה לסגור אותה. הנוסעים שמרו על קור רוח מופתי. טוב - הוא נסע לתחנה הבאה עם דלת פתוחה (חלום של כל ילד, רק שלא היו ילדים על האוטובוס...) ושם נוסע בעל תושייה בעט קצת במקום הנכון בדלת, וצעק לנהג שינסה עכשיו. הדלת נסגרה.

אני משער שאם לנכה הייתה אפשרות הוא בטח היה משתמש בתחבורה אחרת. האוטובוס כאילו-נגיש, אבל כל הסאגה הזו הייתה לו ממש לא נעימה, ואני מנחש שלנכה יש את החוויה הזו מדי יום. אולי אם נהג האוטובוס היה מתנצל או נותן איזו מילה טובה, או חיוך, או לפחות מוריד את משקפי השמש המאיימים שלו...

ומילה טובה על נגישות באגד
אחת הבעיות הכי קשות בנגישות של התחבורה בעיר היא המחסור באינפורמציה. איזה אוטובוס מגיע לאן, ומתי הוא כבר יגיע? מחוץ לעיר יש את מערכת המידע המסמסת. אבל בעיר לא? אז זהו - שכן! כשחיפשתי באתר שלהם ראיתי שזה עובד גם בעיר, ניסיתי - וזה מדהים. שלחתי סמס: "מרח עזה לרח רופין בירושלים", למספר 2800, ותוך כחמש-עשר שניות קיבלתי תשובה:



אם הצלחתי להבין נכון את האתר אז כל שאלה+תשובה עולה 79 אג' נכון להיום.