קוד תכנון

היוזמה החדשה ל-"הצלת ירושלים היהודית" היא אמנם קצת יותר פוליטית-מדינית מהנושאים שאני בדרך כלל עוסק בהם, אבל נראה לי שחשוב להגיד על זה משהו. ההצעות לסוגים שונים של "התנתקות" ממזרח ירושלים נמצאות על השולחן כבר הרבה זמן (כאן דוגמה מלפני כעשור), אבל כאשר האינטגרציה בין מזרח למערב העיר הולכת ומעמיקה, יש משמעות עצומה לזמן. אנחנו כבר לא נמצאים במקום בו היינו לפני עשור. חוץ מזה יש משמעות למילים. כשאומרים לי "הצלת ירושלים היהודית" זה כל כך מסריח מגזענות שאני לא רוצה להקשיב להמשך (איך הייתם מגיבים לתכנית ל-"הצלת שיקגו הלבנה" מפני השחורים?). אינטרסים -- חלק מהתועלות המצויינות ביוזמה הן בכלל נזקים (כמו העובדה שצבא ולא משטרה יפעל בשכונות מזרח ירושלים), וחלק הן ציניות מכוערת (חיסכון כספי הביטוח הלאומי -- ומה עם לקוחות הרווחה? והחרדים? והעניים? ונפגעי טרור/מחלות/מלחמה? מכולם נתנתק?). ודבר אחרון "חיזוק האופי היהודי" -- אני אישית חושב שאם ירושלים חפצת חיים, האופי שהיא צריכה לחזק הוא הגיוון, הפלורליזם -- ולא הסגרגציה.

אבל זה לא משנה -- הנזק כבר נעשה. גם אם לא יוקמו חומות סביב הר הצופים ותלפיות מזרח, העובדה שנכתבות המילים "יפקע תוקף תעודת התושב הישראלית של 200,000 הפלסטינים" ואין פוצה פה ומצפצף, כבר מעמיקה עוד את אי האמון שאנחנו בונים בעמל (וכסף) רב במזרח העיר. אחר כך, כשהפלסטינים עושים מצידם מעשים חד צדדיים, אין מה להתפלא. כאן האתר שלהם, וכאן המפה.


קוד תכנון
בכנס איגוד המתכננים ביום חמישי היה ממש מעניין, ולא רק בגלל הלוקיישן (כמה תמונות (לא שלי) כאן). באחת המליאות אמרה נורית אלפסי שתכנון מיתארי זה רע. לי הייתה הרגשה שסוף סוף מישהו אומר את זה. עוד תב"ע ועוד תב"ע, ובכל אחת מהן היזם והמתכנן רצים בכל הועדות כדי להשיג עוד קצת ועוד קצת, והתושבים יחד עם ארגונים אזרחיים רצים להתנגד. אולי צריך פשוט קוד תכנון. ספר שיגיד מה מותר לעשות בשכונת מגורים, ומה באזור מוטה תח"צ, ומה באזור תעסוקה, ומה באזור תעשייה, וכולי. ככה היזם יודע מראש, עוד לפני קניית המגרש, בדיוק אילו זכויות (וחובות) הוא עתיד לקבל. נראה לי שזה יזרז את הליכי התכנון, וישכלל, כמו שאומרים הכלכלנים, או ייעל, את שוק הנדל"ן (בסוף מישהו הרי משלם על זה שיושבים מתכננים ואדריכלים וכותבים את אותם כללים עוד פעם ועוד פעם). אולי זה גם יהיה יותר צודק, או פחות מושחת.

כנראה שרק לי זה נראה אבסורד להעביר סמכויות תכנון לפוליטיקאים מתנדבים
בלי קשר (ואולי עם). בינת שוורץ הסבירה באותו הכנס שוב כמה זה טוב להעביר סמכויות לועדות המקומיות. כי הם מייצגים, מכירים את העיר וכולי. כולם כבר מזמן מתיישרים עם זה ותומכים, לפחות כל חברי הפאנל שהיה שם. אבל ככל שאני חושב על זה, נראה לי אבסורדי יותר להעביר סמכויות מקצועיות לגוף של מתנדבים, פוליטיים. איך הם יחליטו על היקפי חנייה? על טיפול בנגר עילי? איך אמור להצביע חבר מועצה כשמדובר על השכונה שלו, ומה עם שכונות שלא מיוצגות במועצת העיר? (ואצלנו יש 37% מהאוכלוסייה שלא מיוצגים)  -- איך ייראה שם התכנון? זה נראה לי כמו לתת לכנסת להחליף את הממשלה, ואני עדיין מאמין בהפרדת רשויות.
 
ובאמת בלי קשר, בשבוע שעבר היינו בסירה. היה ממש כיף, מקווה שלא רק לי. כן ירבו! תודה ענקית לגילי, לרות, לאלעד, לענבר, ולכל מי שבא לשמוע הלומי בירה מדברים על תכנון וג'נטריפיקציה.

שבוע טוב

איפה נגמרת ירושלים השלמה?

השאלה שבכותרת מעסיקה רבים, ואני לא מתכוון לענות עליה כאן, רק לספר משהו קטן.

כמו כולם, גם אנחנו עוברים הקיץ דירה. וכשעוברים ממיינים, וכשממיינים - מוצאים מציאות.

מסתבר שבתאריך 13 ביוני 1967, כשלושה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, צירף "מעריב" את "מפת ירושלים השלמה" אל העיתון של ערב שבועות. זה כשלעצמו מאוד מעניין - עוד לא התפזר העשן וכבר מציירים את המפה של איחוד העיר. הנה היא לפניכם:

הפלסטינים יהרסו את האקוויפר

בזמן האחרון אני לא ממש מצליח להרים את הראש מעל המים, אבל המציאות, כך מסתבר, ממשיכה לזרום. בסוף היה קש שעיצבן אותי והצליח להקפיץ אותי עד לבלוג.

"חשש: המים של הפלסטינים יהרסו את האקוויפר" - לא תאמינו מי אומר את זה - רשות המים, שומרי האקוויפר הנאמנים. כשאנחנו מתכננים את מדינת ישראל, אנחנו בלי בושה מסמנים את כל יו"ש כ"שטח לשימור משאבי מים", אבל כשהפלסטינים רוצים להתפיל - פתאום דואגים מה יקרה ברעידת אדמה. מה עם קצא"א למשל - אולי נפסיק את הפעילות שלו שמא תהיה רעידת אדמה? ובחיאת וואינט - לא יכולתם להירגע קצת עם הכותרת? כאילו שזו התשתית המסוכנת הראשונה שמושכים רחוק מדי אצלנו במדינה.

אם כבר פלסטינים, אז עוד משהו שתפס את עיני היה הודעה לעיתונות של העירייה שדיברה על "מדיניות תכנונית חדשה לאיזורים רווים בעבירות בניה". העירייה מדברת על אישור בדיעבד לעבירות בנייה במזרח ירושלים, ואכיפה הדוקה יותר נגד עבירות חדשות. זה נשמע הרבה יותר שקול ממה ששמענו לפני חצי שנה.כרגע כתוב באתר הכנסת (זה הוצג בועדת החוקה) שהפרוטוקול יפורסם בקרוב (חפשו לפי תאריך 13/12/2009 וסמנו "לצפייה גם בישיבות ללא פרוטוקול"). בינתים תראו מה כתבו על זה בלוקל.

ואחרון על סביבה וקיפוח (ידעתם ש-TED מתרגמים לעברית?) אם יש לכם 18:33 דקות פנויות, כנסו לשמוע את הסיפור של מייורה קרטר (משום מה באמבד אין תרגום עברי), ואיך צדק סביבתי פוגש צדק חלוקתי בדרום ברונקס.

היתרי הבנייה בגילה, או: הכחשה

אחרי שמחקו את הקו הירוק בכל המפות, עם ישראל קיבל בהלם את הסכם אוסלו. הצירוף "פושעי אוסלו לדין" עדיין מעורר צמרמורת. גם רצח רבין היה חלק מההכחשה הכללית. עד כדי כך היה חזק ההלם. כמי שהתחנך בבית הספר בתקופה שבה הקו הירוק היה שייך למפות היסטוריות בלבד, אני יכול לומר שכל הרעיון שאנחנו יושבים על קרקע שבחלקה הייתה מיושבת על-ידי אנשים אחרים - לא היה במסגרת השיח.

היום כולם יודעים בדיוק איפה עבר הקו הירוק, ומדברים על אחוזים וריכוזי אוכלוסייה בשטחים. אבל מה עם ירושלים? רוב המפות בעולם אינן מכירות בסיפוח מזרחה, אבל בישראל אין קו ירוק במפות של ירושלים - אותה הכחשה בדיוק.

אז כולנו מחזיקים בקונספציה שמזרח ירושלים היא שטח ישראלי לכל דבר, כי בשנת 1967 סיפחנו אותה כדת וכדין. מחקנו את הקו הירוק מהמפות כדי שהחברה האזרחית של מחר (קובעי המדיניות של מחרתיים) בכלל לא ידעו שיש כזה דבר קו ירוק בירושלים, ולכן ההלם כשאמריקה מדברת על בנייה בשכונת גילה כאילו זו התנחלות. ראו את התגובות בכתבה הזו. האנשים בהלם ובהכחשה. גילה זה ירושלים וירושלים זה ישראל.

אז אני לא חושב שצריך או שאפשר לפנות את גילה. גם להפסיק את הבנייה במזרח ירושלים יהיה מאוד קשה - פסגת זאב, רמות, הר חומה וגילה - מחזיקות את רוב עתודות הקרקע לבנייה בעיר. אבל כדאי לדעת את העובדות לפני שנכנסים לדיון, והעובדות הן שהסיפוח של מזרח ירושלים יצר הפרדה מלאכותית בין השכונות הירושלמיות שהוקמו שם, לבין ההתנחלויות. אבל זה שלא כל אחד בעולם מקבל את ההפרדה הזו לא צריך להכניס אותנו להלם.

בתמונה: תכנית המיתאר של גילה, תב"ע 1905 שאושרה בשנת 1977.

איך מסיימים את הכיבוש במזרח ירושלים

התנאים במזרח ירושלים ממש לא משהו. מחסור בלתי-נתפס בכיתות בית ספר ובגנים, תשתיות ודרכים מדורדרות או לא-קיימות, מרחב ציבורי לא מפותח, מוזנח, מלוכלך ורווי מפגעים. כל אלו מונצחים על-ידי מחסור בתכנון הולם לצרכים, או על-ידי אי-תכנון.

עד כאן אני משער שלא חידשתי הרבה. חלקכם כנראה מאמינים שהפתרון לבעיות הללו הוא "התנתקות" ממזרח ירושלים. על החלופות השונות למזרח כתבתי פעם משהו, ועכשיו אני רוצה לנסות ולהבין למה חלק מאיתנו חושבים שלהעביר את מזרח העיר או חלקים ממנה לרשות הפלסטינית (או אולי להתנתק חד-צדדית מהשטח...) זה פתרון.

ראשית, הרבה אומרים שגם כך העיר מחולקת, ולכן צריך לחלק אותה. זה טיעון מוזר. המטרה שלנו בתכנון ערים צריכה להיות לדעתי לגרום למגוון רחב של אנשים, שלא תמיד דומים זה לזה, ולא בהכרח אוהבים זה את זה, להצליח לחיות ביחד. בשביל זה ישנן ערים ובשביל זה, אנחנו כאן. למי שחושב שהתשובה הזו מתחסדת ונשמעת כאילו נלקחה מהגשה של תלמיד אדריכלות שנה ב' - אתם צודקים. אנסה שוב: זה שהעיר מחולקת היום, זו לא סיבה לחלק אותה לתמיד. האם הייתם ממליצים לחלק את חיפה ולהעביר את השכונות הערביות שלה לרשות הפלסטינית? את שיקאגו? ברלין הייתה מחולקת והיום היא כבר כמעט שאינה מחולקת - מהיכן השאיפה הזו לקבע את המצב הקיים? נראה לי שזה לא מחזיק מים.

סיבה נוספת לחלק את העיר היא שתושבי מזרח ירושלים תלויים כאבן ריחיים על תקציב העירייה (והמדינה). זה טיעון שנראה ברגע הראשון גזעני (כי אם כך, מדוע לא להתנתק גם מהעניים האחרים?), או שלקוח מעולם הקפיטליזם הדורסני (אם כי בטווח הארוך יש סיכוי רב שנמצא שהתנתקנו גם ממכונת הכסף שנקראת תיירות). יש כאן אולי מידה של גזענות, ושל קפיטליזם קצר-רואי, אבל הסיבות שהטיעון הזה לא מחזיק מים הן
א. שבכלל לא ברור (לי) אם זה באמת כך. אני לא ראיתי ניתוח של השקעות העתק במזרח ירושלים ובתושביה, מול התוצר הגולמי של תושבי המזרח. נכון - הם מקבלים ביטוח לאומי.
ב. לא "מתנתקים" ממה שעולה הרבה. זה בבסיס החוזה של תושב עם עירו ועם מדינתו. בהקשר הזה אני מאמין שההתנתקות מעזה [מוצדקת, אבל] לא קשורה לעלות של חטיבות הצבא ששמרו על הישובים שם, אלא לזה שישבנו במקום שלא היינו צריכים לשבת בו. זה שההתנתקות חוסכת כסף זה היה שיטה למכור אותה לציבור.

ישנה גם סיבה בטחונית. חלק מהפיגועים קיבלו סיוע במזרח ירושלים. זו באמת סיבה טובה להתנתק, רק שמי שמאמין בהתנתקות מסיבה זו צריך לזכור שאז לא מדובר ב-"עיר פתוחה", אלא בהסטת הגדר אל תוך העיר, וניתוק פיזי ותפקודי מהמזרח. ניתוק כזה יכול להיות קטלני לעיר, גם כלכלית. עניין נוסף הוא מה יקרה מצד שני של הגדר - אולי זה לא מעניין אתכם כרגע, אבל כשיישארו מאות אלפים מתושבי ירושלים הפלסטינים בצד השני, ללא עבודה ועם שרותים לקויים אם בכלל - זה מאוד יעניין את כולנו.

אבל תושבי מזרח ירושלים בעצמם רוצים להתנתק מישראל. זו באמת טענה שאם היא נכונה - קשה להתמודד איתה. השאלה אם זה נכון. תושבי מזרח ירושלים מדברים אחרת לגמרי כשהם מצהירים הצהרות, ובשיחות פרטיות. ההצהרות הן כמובן בעד ניתוק מישראל, והפסקת הכיבוש, ובשיחות מצומצמות יותר מתברר שיש, גם מבחינתם, הרבה יתרונות בלהיות ירושלמים.

אז למה לא לחלק את העיר

למה לא לחלק: מבחינתי ישנה סיבה אחת - זאת עיר, עיר שצריכה לשאוף להיות נורמלית. עיר שיש לה המון מה להרוויח ממגוון, ויותר מזה - זה הייחוד שלה. ה-DNA שלה. מי שנבהל מההגירה השלילית ראוי שיזכור מהן החוזקות של העיר - שבגללן אנשים כן נשארים כאן. אחת החוזקות היא "אווירה מיוחדת" שלדעתי נובעת בעיקר ממגוון של אוכלוסייות, תרבויות ומקומות.

ועוד משהו קטן על המגוון - יש תאוריות שיגידו לנו שהוא נושא עמו גם רווח כלכלי. (בעיקר ריצ'רד פלורידה עם "מדד המגוון" של הערים היצירתיות)

לפני שבועיים ערכה "במקום" כנס על תכנון בירושלים המזרחית, בעקבות פרוייקט שהם עורכים בג'בל-מוכאבר וסוואחרה אל ע'רביה (למי שלא יודע איפה זה - זה כאן), שהפאזה הנוכחית שלו היא סקר תכנוני מקיף. הכנס היה מרתק, ובמיוחד ההרצאה של וונדי פולאן (אתר הפרוייקט conflictincities.org מאוד מומלץ), שדיברה על תרבות של התנגדות. מה שעוד היה מעניין היא צורת ההתבטאות של הפלסטינים ממזרח ירושלים. הם דיברו הרבה על הבעיות והמצוקה, אבל לא הפנו את האצבע המאשימה אל העירייה (כמו שלרוב קורה), אלא לגורם אחר - הכיבוש. אולי אלו היו תוצאות ההפחדה של לפני הבחירות העירוניות, שבהן כנראה שהרשות הפלסטינית איימה על פלסטינים שהתכוונו להצביע.

נפרדנו כך?

מתוך האתר הרשמי של פרוייקט "נוף ציון"

האם כל חסידי "חלוקת ירושלים" תפסו טרמפ על הפיגוע, או שזה רק נדמה לי? ההצהרות של דני יתום ושל חיים רמון (כאן וכאן) הן לדעתי עוד תולדה מסוכנת של גדר ההפרדה. מישהו מפריע לנו - נתנתק ממנו, או שלפחות ניצור בקרה על כניסתו לשטחנו. זה מתאים ל-gated communities שמתחילות להתפתח כאן:

גני ציון שבגוננים מבטיחים "פארק פרטי", הולילנד - כנ"ל, נוף ציון שבתוך ג'בל מוכבר - מבטיחים בכלל "נוף פרטי", "שכונה פרטית" או "מתחם פרטי סגור".

אז מה בתכנית? האם נתנתק מכל דורשי רעתנו? או סתם ממי שקצת שונה? מישהו חושב שהאסטרטגיה הזו מחזיקה מים, כלומר בת-קיימא לאורך זמן? כנראה שכן.

win-win

בכתבה גדולה על פינוי-בינוי בנדל"ן (כאן, וממש לא הבנתי את הכותרת), נראה שהכל נהדר ושכולם מרוויחים - ממש win-win. נדמה לי ששכחו מהו המשאב שממנו חיים כמעט כל המרואיינים בכתבה - הקרקע. כשהמדינה מסכימה לבנות פי שלושה מהקיים, יש מספיק רווח לכולם. השאלה היא מה יקרה בעוד 50 שנה, כשירצו לשקם את האזורים שעברו פינוי-בינוי וציפוף כל-כך מסיבי, או שאולי מישהו חי באשלייה שהאזורים שבונים היום לעולם לא יתדרדרו. אני בטוח שגם בשנות ה-50 חשבו כך... בידי המדינה כבר לא יהיה הקלף החזק, והבעייה עלולה להיות חריפה הרבה יותר.

האלטרנטיבה היא כמובן הרבה יותר מפחידה ויקרה - להשקיע בפיתוח האזורים המדורדרים - חינוך, תרבות, קהילה, מרחב ציבורי - ולהשיג כך עלייה בערך הקרקע. אמנם אז לא תהיה פרנסה כל-כך טובה לעורכי הדין היזמיים, כי היוזמה והרווח ישארו בידי הדיירים, אבל לי נראה שזו הדרך הנכונה מבחינה תכנונית, שלא לדבר על הבחינה המוסרית והחברתית.

לנו יש כמה דוגמאות, ואולי הבוערת ביותר היא גוננים (כתבתי כבר משהו כאן). המאבק על פארק המסילה הוא נסיון של התושבים לתבוע מהעירייה משהו דומה לחלופה שציינתי (הבלוג שלהם כאן). יש לי עליהם ביקורת אחרת, אבל היא תגיע אולי בפוסט אחר.