בחמישי התקיים יום עיון -
כנס חרום בנושא הרפורמה המוצעת במקרקעין. הדיון ברפורמה יוצר מצב מוזר, בו הירוקים מפליגים בשבחיו של מינהל מקרקעי ישראל... אבל זה רק בגלל שהחלופה המוצעת היא דרקון אמיתי. דרקון בלי ראש.
במקום המינהל מוצעת רשות מקרקעין המורכבת מנציגי ממשלה וקק"ל נטולי שיקול דעת (כן! כך כתוב בהצעה - הם יהיו חייבים להצביע לפי החלטת הממשלה). מנהל הרשות ממונה על-ידי ארבעה שרים, שיכולים לפטר אותו אם לפי ראות עיניהם הוא אינו ממלא את תפקידו כראוי. לא צריך לנמק, כך שגם המנהל הוא למעשה בובה של ראש-הממשלה ושר האוצר.
ואיך עושים את זה? בחוק ההסדרים... צ'יק צ'ק, בלי דיון ותוך כדי "קח-ותן" פוליטי. קח את רשות מקרקעי ישראל (זה הגוף שיחליף את המינהל) ותן מע"מ על ירקות. קח קיצבאות ילדים ותן הפרטת קרקע. ובמחשבה שאם נקים מנגנון חדש, ניפטר מכל הרעות החולות המאפיינות את המנגנון הישן. מסלול עוקף-מינהל-תקין תמיד נשמע בהתחלה כמו משהו טוב.
עד כאן מוראות ההסכמים הקואליציוניים שנרקחו במטבח הכאילו-ניאו-ליברלי אך הנוטה בפועל לריכוזיות בולשביקית. קשה להתווכח עם הטיעונים הללו, שהעלו איריס האן, אבי דרכסלר, ערן פייטלסון ועוד דוברים בכנס.
אבל השאלה הגדולה בעינה עומדת - הפרטת הקרקע כן או לא, ואם כן אז איך.
אני מאוד אוהב לצטט את אריה שחר, שאמר פעם שהמדינות היחידות בהן הקרקע מולאמת הן ישראל וקובה. כשחושבים על זה ככה, הפרטת הקרקע חייבת להגיע מתישהו. נגד הטיעון הזה ש-"כך עושים כולם", הציגה איריס האן את נתוני הצפיפות, שגם אני
כאן עסקתי בהם קצת. היא טענה שבתנאים של כזה מחסור בקרקע אי אפשר לתת לשוק הפרטי לשחק בחופשיות, וצריך להשאיר את המושכות בידי המדינה. יש בזה משהו. הסיכוי לייעול השימוש בקרקע - ציפוף, מיצוי יתרונות לגודל, איחוד תשתיות - יורד מאוד אם זה תלוי רק בשוק הפרטי.
אם במשחק מונופול רואים שנשארו בבנק רק 1000 לירות, כדאי לחוקק חוק שמעכשיו כל הנכסים (שלא שייכים למשתתפים) הם של הבנק, והוא לא מוכר, אלא רק משכיר אותם. היינו מעדיפים לזהות את המצב הזה לפני שחלק גדול מהנכסים נקנו על-ידי השחקנים האחרים, כי קריסה של הבנק המרכזי (שמשלם 200 לירות לכל מי שעובר ב-"דרך צלחה") גומרת את המשחק.
דיון גדול נערך סביב מה מפריטים. קרקע מתוכננת או לא? מגורים בלבד או כל מה שאינו חקלאי? בנייה רוויה בלבד או גם צמודי-קרקע? יש קונצנזוס על הפרטת דירות מגורים בבנייה רוויה, אבל כל מה שמעבר לזה נמצא בוויכוח. הטיעונים העיקריים בוויכוח הם הסכנה שבהפרטה, והעיקרון שהקרקע היא מוצר ציבורי.
בעניין הסכנות נראה לי שהחשש מוצדק - הפרטת הקרקע עלולה להוביל לפיתוח בשטחים רגישים שצריכים להשאר פתוחים. אין אפשרות לתקן טעויות כאלו - לא להחזיר את הקרקע שנבנתה להיות שטח פתוח, ולא להלאים בחזרה את מה שהופרט (כשנבין שטעינו) - אפילו אם עוד לא נבנה.
בעניין המוצר הציבורי - זה נשמע לי כמו טענה של מי שרגיל להלחם בהפרטות של שרותים. החינוך הוא מוצר ציבורי, כך גם הבריאות, וגם המים בברז. זו הסיבה שחינוך פרטי, בריאות פרטית, או מים פרטיים, יוצרים ירידה ברמת השרות - המוצר הציבורי - אותו מקבל התושב. אבל מה ציבורי בקרקע מוחכרת? קרקע מדינה שעליה נבנה מפעל הי-טק כבר אינה מוצר ציבורי. גם הקרקע עליה ניצב הבית שלי אינה מוצר ציבורי. האם מישהו רוצה לשמור לעצמו את האופציה להלאים לי את הבית? אני מקווה שלא. שטחים פתוחים הם לכאורה מוצר ציבורי, כי כל הציבור נהנה מהם, אבל מה שציבורי בהם איננה הקרקע - יכול להיות שיש עליה שדה פרטי לגמרי. מה שציבורי בשטחים הפתוחים הוא העובדה שהם אינם בנויים, או ה-"פתיחות" שלהם. על זה שומרים בעזרת רגולציה (המדינה מאשרת את התכנון), ולא באמצעים קנייניים (המדינה היא הבעלים).
עוד אינפורמציה:
אקו-ויקי (תודה
ללרמן)
מכון דש"א
