בג"ץ התערב שלשום בהחלטות מינהל מקרקעי ישראל (כאן בכלכליסט, וכאן בגלובס). רציתי לומר שהתערב בצורה בוטה, אבל בסופו של דבר השינוי שהוא הכניס להחלטת המינהל אינו דרמטי מבחינה מינהלית (עבור המושבניקים זה בהחלט יהיה דרמטי). מה שמעניין הוא הדיון בטענות. שם נפתחת כל החלטה וכל טענה, נשמעות חוות הדעת של אריה שחר ושל צ'מנסקי, והתוצאה בהחלט מרתקת. תמיד אנחנו אומרים שבית המשפט מתחמק מעיסוק בשאלות תכנוניות, אבל הפעם עדנה ארבל ועוד שישה מעמיתיה מראים לנו אחרת.
לא הצלחתי לקשר אל כל מסמכי העתירה, אבל תוכלו למצוא אותם אם תחפשו כאן את תיק מספר 1027 משנת 2004.
לא עברתי על כל 114 העמודים של פסק הדין, אבל מה שהספקתי לקרוא מרשים מאוד.
נתחיל מהעותרים - העתירה הייתה של פורום ה-15, אדם טבע ודין ואחרים. אדם טבע ודין שוקלים שיקולי סביבה, אבל מה לפורום ה-15 (15 הרשויות החזקות) ולפעילויות לא חקלאיות במושבים ובקיבוצים? אז ככה - לפורום ה-15 שתי טענות (שהן למעשה אחת) מרתקות. אחת - שההחלטה תגרום לפירבור של אוכלוסייה חזקה, מסחר ותעסוקה. שתיים - שהחלטות המינהל לא שקלו את השיקול התכנוני - מטרת תמ"א 35 להכווין את עיקר הפיתוח למרקמים העירוניים. הם טוענים שהתרת פעילויות לא חקלאיות בחלקה א' של המושבים תפגע בערים. העובדה שפורום הערים עותר נגד המינהל ומצליח להכריח אותו לשקול שיקולים של תכנון ראוי היא בהחלט סימן טוב, שלא לומר משב רוח גבית מרענן. גם העובדה שהפורום מגיע לבג"ץ בעניין פעילויות בישובים החקלאיים, ומוכיח שיש קשר בין פיתוח המגזר הכפרי להיחלשות העיר - מרשימה מאוד. את חלק הטענות בפסק הדין תמצאו כאן.
למען הסדר ראוי לציין שהיו עוד עותרים רבים, ביניהם האגודה לצדק חלוקתי, שטענה שההטבה למגזר החקלאי מקפחת מגזרים אחרים. עותרים רבים היו גם מהצד הקיבוצי, והם טענו נגד היבטים אחרים של אותן החלטות של המינהל.
ארבל סוקרת בהרחבה את התקינות המינהלית של ההליכים בקבלת ההחלטות. אחת ממסקנות הביניים שלה הן שהמינהל חייב לשקול שיקולים תכנוניים בקבלת החלטותיו, ולהביא בחשבון את המגמות התכנוניות שבתוקף. אסור למינהל להציב קשיים בפני מוסדות התכנון ליישם את המדיניות שתשמור על האינטרס הציבורי (סעיפים 46-47 בפסק הדין). מישהו אמר דב"י? מישהו דיבר על ניוד זכויות?
אבל מהם יעדי התכנון הנכונים. כאן התשובה של ארבל היא פשוטה - תמ"א 35. היא מפנה אותנו אל המטרות - צמצום הפירבור והכוונת הפיתוח לערים. כדאי לשים לב לכך שמטרות התמ"א (שהיו עליהן מלחמות גדולות) הן שיצרו את ההישג הזה. לא התשריט ולא ההוראות המפורטות לגבי המרקמים והייעודים. ראוי לזכור את זה כשמנסחים מטרות ודברי הסבר של תכנית, ולא לשמוע רק את הקול הטכנוקרטי שאומר שתשריט והוראות הם חזות הכל.
אדלג על חלק נרחב של הדיון שסבב סביב הסדר הסדר הזכויות במושבים ופיצול הנחלות.
בדיון בתעסוקה הלא-חקלאית (כאן בפסק הדין), סוקרת ארבל בהרחבה את ההחלטות השונות, את חוות הדעת של פרופ' אריה שחר, ואת התחרות הלא הוגנת עם העיר, שמפניה חוששים העותרים. ארבל מסתמכת על כך שהחלטת המינהל הסופית היא לגבות דמי חכירה מלאים על בנייה לפעילות לא-חקלאית, וקובעת בסוף כי אין כאן תמריץ משמעותי שיגרום לפירבור מואץ. היא מחליטה להשאיר את ההיתר לפעילות לא-חקלאית על כנו.
אז מגיעה ארבל לבחינה של ההיתר להשכיר את המבנים המשמשים לפעילות הזו לצד שלישי. היא קובעת כי הסדר זה של שכירות משנה לגמרי את המצב הקיים, ומתיר לראשונה לחקלאי להשכיר מבנים בחלקה א' לפעילות לא חקלאית. היא קובעת כי ההסדר לא סביר, ולאחר שקילת כל הטיעונים לכאן ולכאן קובעת כי את האפשרות הזו יש לבטל (בסעיף 107).
כאן יש בעייה. כידוע, תעסוקה לא-חקלאית בחלקה א' אינה עניין נדיר, ואפשר למצוא שם הכל, החל ממשרדי אדריכלים, דרך קליניקות, חנויות רהיטים, וכלה במחסנים לחומרים מסוכנים. האם כל זה בשימוש בעלי החלקה? הם האדריכלים, מוכרי הרהיטים, בעלי החומרים המסוכנים? ודאי שלא. לפי יד2 יש המון היצע להשכרה של מבנים לפעילויות שונות ומשונות במושבים (מחסנים, משרדים, אולמות אירועים, קליניקות, חנויות - אלו רק חלק מההצעות שמצאתי שם. יצויין שלא מצויין אם זה בחלקה א', אבל נראה שחלק כן). פסק הדין מתייחס לבעייה הזו, אך טוען שהעובדה שזה קיים אינה מצדיקה מתן גושפנקא חוקית. הוא גם מציין את המסר המועבר למפירי חוק, ואת התמרוץ לחקלאים להסדיר את ענייניהם.
הפוסט כבר מתארך, ואני צריך לזוז... אני מקווה שאחזור לפסק הדין הזה שוב - יש בו עוד המון, ונראה לי שהוא מסמך חשוב.
אבל אקפוץ רגע לסוף דבר של פסק הדין (כאן). מורי ורבי, מוטי קפלן, מדגיש תמיד את האפקט החינוכי של תכנית. אני משער שהאפקט החינוכי או המסר היה מה שדחף את ארבל להוסיף את סוף הדבר שהוסיפה, ובו היא מציינת בפיסקה אחת את החלוצים שהגיעו לכאן לפני 100 שנה, והחלו להוציא לחם מן הארץ. אך הזמנים השתנו, ועם ההכרה בחשיבות המפעל, יש לתת את הדעת לפעולה לפי הסדרים חוקיים. היא מסכמת בכך שההסדר נותן "משקל הולם למציאות המורכבת, לעבר וגם להווה, להתיישבות החקלאית וגם להתיישבות העירונית, למאמץ שהושקע ולתמורה שראוי שתינתן בגינו, לשינוי וגם להתחדשות." ארבל גם מצטטת את ההתחלה מתוך "אנשי העליה השניה" של אלתרמן("הם היו עלמים צעירים, הן היו עלמות צעירות..."). אבל גם אצל אלתרמן וגם אצל עדנה ארבל, חסרה המילה תודה. תודה למי שתכלס בנו את המדינה, והיום צריכים להתמודד עם בעיות לא פשוטות.
למען הסדר ראוי לציין שהיו עוד עותרים רבים, ביניהם האגודה לצדק חלוקתי, שטענה שההטבה למגזר החקלאי מקפחת מגזרים אחרים. עותרים רבים היו גם מהצד הקיבוצי, והם טענו נגד היבטים אחרים של אותן החלטות של המינהל.
ארבל סוקרת בהרחבה את התקינות המינהלית של ההליכים בקבלת ההחלטות. אחת ממסקנות הביניים שלה הן שהמינהל חייב לשקול שיקולים תכנוניים בקבלת החלטותיו, ולהביא בחשבון את המגמות התכנוניות שבתוקף. אסור למינהל להציב קשיים בפני מוסדות התכנון ליישם את המדיניות שתשמור על האינטרס הציבורי (סעיפים 46-47 בפסק הדין). מישהו אמר דב"י? מישהו דיבר על ניוד זכויות?
אבל מהם יעדי התכנון הנכונים. כאן התשובה של ארבל היא פשוטה - תמ"א 35. היא מפנה אותנו אל המטרות - צמצום הפירבור והכוונת הפיתוח לערים. כדאי לשים לב לכך שמטרות התמ"א (שהיו עליהן מלחמות גדולות) הן שיצרו את ההישג הזה. לא התשריט ולא ההוראות המפורטות לגבי המרקמים והייעודים. ראוי לזכור את זה כשמנסחים מטרות ודברי הסבר של תכנית, ולא לשמוע רק את הקול הטכנוקרטי שאומר שתשריט והוראות הם חזות הכל.
אדלג על חלק נרחב של הדיון שסבב סביב הסדר הסדר הזכויות במושבים ופיצול הנחלות.
בדיון בתעסוקה הלא-חקלאית (כאן בפסק הדין), סוקרת ארבל בהרחבה את ההחלטות השונות, את חוות הדעת של פרופ' אריה שחר, ואת התחרות הלא הוגנת עם העיר, שמפניה חוששים העותרים. ארבל מסתמכת על כך שהחלטת המינהל הסופית היא לגבות דמי חכירה מלאים על בנייה לפעילות לא-חקלאית, וקובעת בסוף כי אין כאן תמריץ משמעותי שיגרום לפירבור מואץ. היא מחליטה להשאיר את ההיתר לפעילות לא-חקלאית על כנו.
אז מגיעה ארבל לבחינה של ההיתר להשכיר את המבנים המשמשים לפעילות הזו לצד שלישי. היא קובעת כי הסדר זה של שכירות משנה לגמרי את המצב הקיים, ומתיר לראשונה לחקלאי להשכיר מבנים בחלקה א' לפעילות לא חקלאית. היא קובעת כי ההסדר לא סביר, ולאחר שקילת כל הטיעונים לכאן ולכאן קובעת כי את האפשרות הזו יש לבטל (בסעיף 107).
כאן יש בעייה. כידוע, תעסוקה לא-חקלאית בחלקה א' אינה עניין נדיר, ואפשר למצוא שם הכל, החל ממשרדי אדריכלים, דרך קליניקות, חנויות רהיטים, וכלה במחסנים לחומרים מסוכנים. האם כל זה בשימוש בעלי החלקה? הם האדריכלים, מוכרי הרהיטים, בעלי החומרים המסוכנים? ודאי שלא. לפי יד2 יש המון היצע להשכרה של מבנים לפעילויות שונות ומשונות במושבים (מחסנים, משרדים, אולמות אירועים, קליניקות, חנויות - אלו רק חלק מההצעות שמצאתי שם. יצויין שלא מצויין אם זה בחלקה א', אבל נראה שחלק כן). פסק הדין מתייחס לבעייה הזו, אך טוען שהעובדה שזה קיים אינה מצדיקה מתן גושפנקא חוקית. הוא גם מציין את המסר המועבר למפירי חוק, ואת התמרוץ לחקלאים להסדיר את ענייניהם.
הפוסט כבר מתארך, ואני צריך לזוז... אני מקווה שאחזור לפסק הדין הזה שוב - יש בו עוד המון, ונראה לי שהוא מסמך חשוב.
אבל אקפוץ רגע לסוף דבר של פסק הדין (כאן). מורי ורבי, מוטי קפלן, מדגיש תמיד את האפקט החינוכי של תכנית. אני משער שהאפקט החינוכי או המסר היה מה שדחף את ארבל להוסיף את סוף הדבר שהוסיפה, ובו היא מציינת בפיסקה אחת את החלוצים שהגיעו לכאן לפני 100 שנה, והחלו להוציא לחם מן הארץ. אך הזמנים השתנו, ועם ההכרה בחשיבות המפעל, יש לתת את הדעת לפעולה לפי הסדרים חוקיים. היא מסכמת בכך שההסדר נותן "משקל הולם למציאות המורכבת, לעבר וגם להווה, להתיישבות החקלאית וגם להתיישבות העירונית, למאמץ שהושקע ולתמורה שראוי שתינתן בגינו, לשינוי וגם להתחדשות." ארבל גם מצטטת את ההתחלה מתוך "אנשי העליה השניה" של אלתרמן("הם היו עלמים צעירים, הן היו עלמות צעירות..."). אבל גם אצל אלתרמן וגם אצל עדנה ארבל, חסרה המילה תודה. תודה למי שתכלס בנו את המדינה, והיום צריכים להתמודד עם בעיות לא פשוטות.
