בואו נדבר ממש שנייה על פירבור ומטרופולין. שני הדברים מאוד ברורים -- פירבור זה ממש רע, ומטרופולין, כלומר מודל מטרופוליני לירושלים -- כמו תל אביב -- זה ממש טוב. לקראת הדיון היום בתכנית הר חרת,(המתנהל ברגעים אלו ממש), התכנית שבעצם הקימה את הבלוג הזה בשנת 2007, רציתי לחשוב בקול רם על איך אני מיישב לעצמי את הסתירה הזו.
נראה לי שיש כאן שלוש נקודות:
אופי הבנייה, ובכלל, עקרונות בסיסיים של תכנון נכון. נגיד, למשל אי הקמת ישובים חדשים ופיתוח צמוד דופן (תמ"א 35) נראה לי כמו התחלה טובה. יצירת אזורים שניתנים לשירות יעיל על ידי תחצ (צפיפויות עירוניות סבירות, בלוקים קצרים -- את זה למדתי מלרמן) צריכה כנראה להיות ההמשך. מה קורה בהר חרת? נראה לי שאף אחד מהנ"ל. אולי הצפיפות לא ממש כפרית (ממה שאני זוכר -- לא מוצא כרגע את התכנית), אבל חוץ מזה אין אף וי בצ'קליסט.
הלאה, חיזוק פנימה ולא יציאה החוצה. קראתי את המכתב של ניר ברקת (PDF) אל משרד הפנים. חשבתי שאמצא קריאה לחיזוק ירושלים פנימה, ותו לא, אבל ממש לא. ברקת מדבר על פיתוח פנימה, במקביל לאסטרטגיה של פיתוח מטרופוליני, וגם מוסיף, כמצופה, שהניהול של האסטרטגיה הזו צריך להתבצע מירושלים (דרך פורום תכנוני לאומי), ולא לנחות עלינו הר כגיגית. אני מסכים לגמרי -- צריך גם ציפוף, וגם יציאה החוצה, אבל באחריות. ברקת מונה את השירותים שהעיר מספקת (הארנה, סינמה סיטי, סטודנטים), וזו, לדעתי, צריכה להיות ההתמחות של העיר -- מתן שירותים לתושביה ולתושבי המטרופולין. אני מקווה שקלעתי כאן לדעת גדולים, אבל בשביל שיהיה למי לספק שירותים -- צריך [גם] לעבות את המטרופולין, אין מה לעשות. אז כאן דווקא יש להר חרת צ'ק אחד ברשימה (עיבוי המטרופולין), אבל בסעיף ה-"באחריות" אני מצטרף לדעה שהם נכשלים לגמרי.
וצריך לומר כאן עוד משהו -- האם הר חרת זה ירושלים או מטרופולין? רוב התכנית נמצאת בתחום השיפוט של העיר (!). אז עד שלא מצמצמים קצת את גבול השיפוט, תושבי ירושלים יממנו את משאיות הזבל של העירייה שיצטרכו לנסוע לשם, ותושבי הר חרת -- את אחזקת הגינות הציבוריות של רחביה. זה לא בדיוק (כלומר: בדיוק לא) ההגיון של מטרופולין.
ולבסוף -- סביבה. הכל באזור ירושלים רגיש -- אנחנו נמצאים באחד האזורים הרגישים ביותר בישראל, וכל פיתוח גורר אובדן של אקולוגיה, נוף, ומכלול של ערכים. ישנם כלים להערכת ערכיות השטחים הפתוחים, שפותחו בתכנית "ישראל 2020" ובתמ"א 35 על-ידי מוטי קפלן. אולי בפוסט אחר...
ובנימה יותר אופטימית -- גם בקו 19א (שעצם קיומו הוא ברכה לכל מי שצריך להגיע להר הצופים), התקינו את הביצים הקשות שיאפשרו לנו בעתיד לעלות מאחור ולתקף בעצמנו. כן, באירופה זה כבר נהוג עשרות שנים, אבל אצלנו זו עליית מדרגה.