יום שבת, 28 במרץ 2009

קו 13 לא עצר בתחנה. הפעם לא השתלם לו


לפני כמה זמן החלה (התחלנו) לפעול בעיר קבוצת תושבים בעד שיפור התחבורה הציבורית. שם הקבוצה הוא "15 דקות", שזה הזמן שאמור לקחת להגיע ממקום למקום בעיר. דלת לדלת - לא זמן המתנה בתחנה, ולא זמן המתנה לבדיקת התיק בכניסה לתחנה המרכזית. יש בלוג, וגם קבוצת דיון, והכי חשוב - מייל לתלונות: bus.in.jerusalem@gmail.com

השבוע ניתן פסק דין מעניין בבית המשפט לתעבורה בירושלים, בתביעה של משרד התחבורה נגד חברת אגד. הסיפור הוא שנוסע התלונן, וכנראה שמשרד התחבורה הרים את הכפפה, ותבע את אגד. התביעה היא שאגד אינה עומדת בתנאי הרשיון שניתן לה להפעיל תחבורה ציבורית בקו 13.

אגד מצידם טענו שהרשיון מחייב חמש נסיעות בשעה בקו הזה בשעה הזו, ובית המשפט פסק נגדם, שימו לב:
"כי מוטלת חובה על בעל הרישיון להפעיל שירות קו תקין, יעיל, נוח ומותאם לצרכי הציבור. כגודל הצרכים, גודל 'הנסיעה'."
ומיד אחר כך:
"על בעל הרישיון להתאים את מספר האוטובוסים ו/או גודלם למספר הנוסעים בקו. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר קיימת בקו בעיה ידועה של עומס נוסעים כך שברור שנסיעות המורכבות מאוטובוס אחד רגיל אינן נותנות שירות סביר."
כלומר שלא מספיק לעבוד "לפי הספר" - צריך שזה גם יספק שרות. לעניין התלונה עצמה - שהקו לא עצר בתחנה אלא קצת אחריה כדי לא להעלות נוסעים:
"האם כאשר האוטובוס עמוס נוסעים, רשאי נהג לעצור את האוטובוס במקום אחר ולא בתחנה על מנת להוריד נוסעים? .. והתשובה לכך שלילית. בכל מקרה הנהג צריך לעמוד בתחנת האוטובוס על מנת להוריד אנשים ו/או להעלותם. אין הנהג יכול להחליט על דעת עצמו להעמיד את האוטובוס מחוץ לתחנה על מנת להוריד נוסעים, גם אם אין מקום להעלאת נוסעים נוספים לאוטובוס. בהיעדר מקום, רשאי נהג אוטובוס שלא להעלות נוסעים חדשים לאוטובוס, ואולם מחויב הוא להקפיד על עצירה בתחנות הקבועות ברישיון קו השירות. בית משפט ער כמובן לקושי המעשי של הנהגים לעצור בתחנה במקרה שלא ניתן כמעט לקחת נוסעים חדשים, אולם את הקושי הזה עליו להעביר לממונים עליו הצריכים לפתור את הבעיה."
השופט (ד"ר) אברהם טננבוים מבין עוד כמה דברים חוץ מפרשנות של רשיון להפעלת קו אוטובוס:
(מתוך גזר הדין) "ומדובר במעגל שמזין את עצמו. אם כל מי שיכול לעזוב את התחבורה הציבורית מפסיק להשתמש בה, ממילא נותרת רק האוכלוסייה 'השבויה' שאין בידה אפשרות אחרת לתנועה. אוכלוסייה זו חייבת להשתמש בתחבורה הציבורית, ולא תמיד יכולה לעמוד על זכויותיה. ממילא אין לבעלי הרישיון אינטרס מספיק לשפר את שירותיה, ושוב עוזבים כל אלה שיכולים וחוזר חלילה.
10. לנגד עיננו צריכה להיות המטרה על פיה התחבורה הציבורית תהיה כזו שהנוסעים יבחרו מרצונם להשתמש בה. לא משום שאין להם ברירה, אלא משום שהיא תהיה אמינה, נוחה, ומהירה יותר. קרי, שואפים אנו למצב שאפילו בעלי רכב פרטי יבחרו להשתמש בתחבורה ציבורית בגלל יעילותה. אכן, אין זה המצב כעת, אך זוהי כוונת המחוקק הברורה וכמדומני גם שאיפת הציבור."

אני מניח שאגד לא תתן לזה להישאר כך, והיא תנקוט בכל תעלול אפשרי כדי לבטל את פסק הדין הזה (במחוזי, בעליון, או באיזשהו הסדר אחר). כולנו מקווים שהיא לא תצליח, ושמהיום יהיה ברור, לאגד ולמשתמשי האוטובוס:

האם יש פתחון פה כלשהו לנוסעים על פי החוק?
2. והתשובה היא כי יש ויש והאחריות היא של בעל הרישיון להוציא אוטובוסים בגודל ובמספר כך שהתופעה שתוארה לא תקרה, ואם תקרה, בעל הרישיון ישא בעונשו עד אשר יתקן את המצב.

פסק הדין המלא כאן, וגזר הדין המעניין לא פחות כאן. ראיתי את זה בוואינט (כאן). ואם כבר אוטובוסים, אז עוד משהו קטן.

יום רביעי, 25 במרץ 2009

כביש לנפש



היה כתוב בגלובס שישראל נמצאת בתחתית הטבלה העולמית מבחינת ק"מ כביש לנפש. חשבתי שזה בטח מוגזם - "תחתית הטבלה העולמית" נו בטח...

בדקתי (הלינק הוא לטבלת הנתונים המלאה - כרגיל מתוך world factbook עם עיבוד שלי), ומסתבר שזה באמת כך! בישראל 2.5 ק"מ כביש לכל אלף נפש. השוואה? בבקשה: בגרמניה ישנם 7.8 ק"מ, בהולנד 8.1, בצרפת 14.9, ובארצות-הברית 21 ק"מ לכל אלף נפש. ישראל דומה מהבחינה הזו לסומליה ולאוגנדה (2.2 ק"מ).

אז אני יודע שפעם הבאה שאני שומע על כביש חדש שנסלל (וכנראה שלקובי כחלון יש כוונות בכיוון), אשתדל לזכור את הנתונים האלו לפני שאני קופץ.

יום ראשון, 22 במרץ 2009

בתים פלסטינים במערב ירושלים: צילומים וסיפורים


מחר נפתחת תערוכה על בתים ערביים במערב העיר. כן, בתים בטלביה, קטמון, מלחה, הר-נוף (כפר שאול - דיר יאסין), מוסררה, ליפתא ובית-צפאפה. חיים הנגבי וצחי אוסטרובסקי מתעדים את המפגשים החוזרים של דיירי הבתים עד 1948, עם הבתים ודייריהם הנוכחיים.

ראיתי את זה במיינט, אבל יש יותר פרטים באתר של מרכז וילי ברנדט, ואת הסיפורים עצמם - באתר של זוכרות.
גם הכרזה מהאתר של מרכז וילי ברנדט

יום שבת, 14 במרץ 2009

מינהל מקרקעי ישראל ישמור על שטחים פתוחים

אחרית הימים - המינהל (מועצת מקרקעי ישראל) מחליט ששמירה על שטחים פתוחים, ערכי טבע, נוף, מורשת ותרבות "תבוא לידי ביטוי בקבלת החלטות מועצת מקרקעי ישראל מתוך מודעות לצורך בשילוב מושכל בין צורכי הפיתוח לצורכי שמירתם".

עוד כמה ציטוטים מרגשים - בבקשה: "חיסכון מיטבי בהקצאת קרקע לפעולות פיתוח" ; "ביסוס ניהול המקרקעין על מצאי ערכי טבע נוף ומורשת תרבות המאפיינים את הארץ" ; "הקפדה על הכוונת הפיתוח לשטחים המיועדים לכך בתכניות מתאר ארציות מחוזיות ומקומיות" ; "קידום מזורז של הקצאת קרקע לשמורות טבע גנים לאומיים פארקים יערות ושטחים חיוניים לשמירה על המגוון הביולוגי והנופי של הארץ" ; "עידוד השמירה על שטחים פתוחים חקלאיים" ; "הגברת אכיפה נגד פלישות ושימושים שלא כדין בשטחים פתוחים טבעיים וחקלאיים" הנה משהו על זה בגלובס.

נפלתם? עכשיו בשביל לקבל פרופורציה לכו להחלטה, וקיראו את סעיף א' (השטחים הפתוחים זה ב'). רוצים את עיקרי הדברים? הנה: "בעלי בתים צמודי קרקע במרכז הארץ יהיו פטורים מתשלום דמי היתר בעת ביצוע תוספת בנייה עד 80 מ"ר, כך שניתן יהיה לנצל את זכויות הבניה עד 240 מ"ר ללא תשלום למינהל. באזורי הפריפריה – אזור עדיפות א' וקו עימות ינתן פטור מלא ולא תהיה מגבלה על היקף התוספת וניתן יהיה לבנות אף יחידות דיור נוספות, בכפוף לתב"ע מאושרת."

הרעיון הוא להאיץ פיתוח (אנחנו במשבר), להקל על התושב, ואפילו (שימו לב למילת הקסמים:) לצופף. אפשר להתווכח אם הרחבת דיור של בית צמוד-קרקע היא ציפוף, ובעיקר אם זה הפיתוח (או הציפוף) שאנחנו צריכים, אבל העיקר הוא שעם כל הכבוד להחלטה, לא צריך לחשוב שהמינהל הפך להיות מכון דש"א :-)

המשמעות יכול להיות מאוד חריפה - עיור חלקי של יישובים כפריים בפריפריה, שיבנו הרחבות דיור ויחידות נוספות. גם במרכז זה לא יהיה בלתי נראה.

יום ראשון, 8 במרץ 2009

ההרצאה המסעירה של סטורם

היה כיף לפגוש את כולם ביחד בכנס ביום חמישי. האמת היא שגם ביום שישי התקיים חלק של הכנס, אבל להורים לילדים צעירים אין תחליף ואין מחיר ליום שישי בבוקר...

ההרצאה שהכי הלהיבה אותי הייתה של סטורם קנינגהם. הוא דיבר על שבעת התנאים לקיום התחדשות, ובנה את הטיעון שלו בצורה כל-כך טובה - כל-כך נדיר במקומותינו. לכל טענה הייתה דוגמה, ולכל דוגמה הובאו הפרטים הרלוונטיים. אמנם היה בזה מימד של הטפה, אבל אני מקווה שלחלק מהמתכננים שישבו באולם זה נתן מכה בראש. במיוחד כשהוא דיבר על לא לבנות עוד מאותו דבר, אלא להשתמש בנכסים שקיימים - רק בנכסים שקיימים. אה - וגם על השיתוף של כל בעלי העניין - דרך "מנוע התחדשות" שהוא ארגון קבוע, ללא כוונת רווח.

כדי שיהיה לי מסודר - שבעת התנאים:
כללים: שימוש בעושר הקיים; אינטגרציה (בין תהליכי החייאה שונים בעיר); ושיתוף (בעלי העניין)
תהליכים: יצירת חזון; יצירת תרבות של התחדשות; שותפויות (P3 - אבל לא הפרטה)
מודל: מנוע התחדשות

בלי אלו - כך אמר סטורם - זה לא יעבוד.

אז איפה אנחנו נופלים?
1. שימוש בעושר הקיים - כבר שנים שאנחנו בונים פרברים על פרברים (אני מדבר על ירושלים, אבל זה נכון כמעט בכל עיר בישראל), ואזורי תעשייה ותעסוקה חדשים - במקום להשתמש במה שיש - ולשפר אותו

2. אינטגרציה - עשרות תכניות שיקום והחייאה, והרבה פעמים אחת לא יודעת על השנייה. אתן דוגמה: במושבים המתחלפים דיברו על התכנית למע"ר המזרחי בירושלים. ברוך יוסקוביץ' סיפר שכנראה לא יבצעו את החלופה של השקעת רחוב סולטן סולימן בתת-הקרקע, אלא ימצאו דרכים חלופיות. מאוחר יותר, באותו חדר, סיפר ראובן פינסקי מהרשות לפיתוח ירושלים , במסגרת הצגת התכנית לעיר העתיקה, על זה שעומדים להשקיע את סולטן סולימן.

3. שיתוף בעלי העניין - זוכרים את גוננים? בסוף זה נתקע על שיתוף הציבור. שיתוף הציבור זה שיתוף אמיתי - לא לפרוטוקול. אחרת זה, כאמור, לא בדיוק עובד.

4. יצירת חזון - קנינגהם טען שלתת למתכנן לתכנן בלי שיש חזון, זו "הטרדת מתכננים". אז איך זה שרק לתל-אביב יש חזון עירוני? כשנסיתי לקדם יצירת חזון שכונתי לגוננים, כולם הנהנו בהסכמה, אבל גיבוש תשובת השכונה לתכנית של העירייה הייתה דחופה יותר...

5. תרבות של התחדשות - דווקא כאן נראה לי שניר ברקת ייקח את העיר למקום הנכון. תרבות של התחדשות משמעה שלא רק מחלקת מהנדס העיר מקדמת משהו, אלא נוצרת מערכת שלמה שתומכת בפרוייקטים של התחדשות. כשניר ברקת דיבר על עזרה לעסקים, ואחר-כך גם ליזמים - נראה לי שהוא כיוון בדיוק לזה.

6. שותפויות - אצלנו מפריטים כל מה שאפשר. צריך ללמוד היטב איך ליצור שותפויות ציבוריות-פרטיות, בלי שהמשמעות תהיה הפרטת הנכס הציבורי. וזה אפשרי. חשוב שתהיה גם רוח גבית שתשדר למגזר הפרטי ששותפויות מהסוג הזה הם הדבר הנכון.

טוב, כנראה שלמנוע ההתחדשות לא אגיע היום... גם לא לסיפור על שותפות בין קניון לגינה קהילתית במלבורן. אז הנה - אני שולח את הפוסט הזה לא גמור...

יום רביעי, 4 במרץ 2009

האם אדולפו קריון יעצב את המדיניות העירונית שלנו?

אנחנו מביאים דוגמאות מארצות-הברית לכל דבר, מדיור בר-השגה ועד התחדשות שכונות. ברק אובמה הקים במסגרת הבית הלבן משרד חדש - המשרד לעניינים עירוניים. כבר מעניין. תסתכלו על הסעיף Livability of Cities - עידוד תחבורה לא ברכב פרטי (כולל שקילה מחדש של התקצוב לכך); המזהם משלם; הקטנת פליטת הפחמן מבניינים; ותכנון בריא (מדרכות, גני משחקים). אמריקה. גם הסעיף הבא - חינוך עירוני - כולל למשל עידוד מורים בערים. בקיצור - נראה מבטיח. (רוצים גירסה בעברית עילגת - קחו)

האם המנהל החדש של המשרד החדש, אדולפו קריון (הממ... ברור שלא ככה הוגים את השם...), יקבע את המדיניות העירונית שלנו? יכול מאוד להיות שכן... בניו-יורק טיימס לא מתלהבים ממנו. נראה שהוא מוטה מאוד לפיתוח ויצירת תעסוקה (דוגמה - פיתוח אצטדיון היינקיז החדש בברונקס במקום שני פארקים גדולים). עוד קצת עליו בטיים.

יום שלישי, 3 במרץ 2009

משאב הקרקע במחסור - עד כמה?


(קו מהדרין מוויקיפדיה)

המחסור במשאב הקרקע
ראיתי לפני כמה זמן השוואה בין שטח ואוכלוסייה של כמה מדינות (כאן). ישראל היא כידוע מדינה מאוד צפופה, אבל היה נראה לי מעניין לנסות לנצל את מאגר הנתונים שבו השתמשו (ספר עובדות-העולם של ה-CIA) כדי לראות אותנו מול כל יתר העולם. בעצם זה בודק עד כמה משאב הקרקע נמצא במחסור במדינת ישראל - ביחס ליתר מדינות העולם. מומלץ בחום לשופטת עדנה ארבל וחבריה בבג"ץ, לפני שהם מכשירים עוד יישובים.

הנה התוצאות:
בישראל חיים 342 תושבים בממוצע על כל קמ"ר. קצת יותר מביפן. יותר צפופות מאיתנו: לבנון והולנד, וגם הודו, דרום קוריאה, טיוואן ורואנדה. חוץ מהן יש עוד כמה ערי-מדינה (סינגפור, הונג-קונג) ואיים נידחים. לכל יתר המדינות בעולם יש יותר קרקע בממוצע לנפש.

ברור שהקרקע נמצאת במחסור מחלק מהאזורים (נגיד בין גדרה לחדרה), וב-"עודף" באזורים אחרים. לבדוק חלק ממדינה זה לא חוכמה. גם אם היינו בודקים את אזורי החוף בארה"ב היינו מקבלים יותר מ-31 נפש לקמ"ר. ובכל זאת - אם לוקחים רק את מחוזות צפון, חיפה, מרכז, תל-אביב וירושלים (ישראל-ללא-הנגב) - מספר התושבים לקמ"ר עולה ל-789!

טוב - אם בודקים חלקי מדינות אז אפשר לנסות את הסטייטס של ארצות הברית. בדקתי:
התחום של DC הוא הכי צפוף: יותר מ-3,300 תושבים לקמ"ר. אבל זה באמת לא חוכמה. המדינה הצפופה ביותר היא ניו-ג'רסי עם 383. קצת יותר יותר מישראל, וכחצי מישראל-ללא-הנגב. השטח של ניו-ג'רסי, דרך אגב, דומה לשטח של מדינת ישראל. המקור הוא צנזוס.גוב.

ואיך אפשר בלי ירושלים: אנחנו, עם 733,000 תושבים על שטח של 126 קמ"ר, מגיעים לצפיפות של בערך 5,800 תושבים לקמ"ר. רוצים השוואה? הנה. כדי להמיר מתושבים להקטר לתושבים לקמ"ר תכפילו במאה. זה שם את ירושלים ביחד עם בנקוק, בין ברזיליה ללונדון. לא רע. המתודולוגיה שונה - אני מתייחס לשטח השיפוט, ושם מודדים שטח בנוי, אז זה לא בדיוק אותו דבר, אבל זה בהחלט "נתון מגרש" :-) הנתון מגיע מהאתר של אלן ברטו, ותודה לאי-מאגו ול-Way ToGo.

טבלאות הנתונים המלאות נמצאות כאן: העולם, וארצות הברית. (אם הן לא עולות - או גרוע מזה - אתם מצליחים לשנות אותן - כתבו לי)

מינהלות - קריאה לפעולה שקיבלתי: ביום ו' 6.3 בשעה 13:00 תהיה הפגנה בירושלים מול התחנה המרכזית של אגד (ברחבה של בניין הדואר, ממש מול התחנה המרכזית) המביעה תמיכה באגד המסרבת (לעת עתה!) להוסיף קווים עם הפרדה בין גברים ונשים וקריאה למשטרה לפעול נגד החרדים הקיצוניים שרגמו אוטובוסים באבנים בשבועות האחרונים. הגיע זמן שנגיב!