השער לכנסת
יום הדיונים הראשון של כנס הרצליה נערך השנה בירושלים. הרבה נכתב על המשמעות של התמקמות הכנס בכנסת - אפשר לתהות האם למועדון סגור של חברים יאותו הח"כים להשכיר את ביתם-ביתנו, או שמא אנו רואים כאן את "המחוקקים החדשים" עם או בלי מרכאות - מתמקמים במקומם הטבעי...
המושב האחרון הוקדש לירושלים, ואני יצאתי ממנו עם הרגשה מאוד קשה, אבל לפני כן גילוי נאות: במסגרת עבודתי במכון ירושלים הוזמנתי לכנס, הגעתי אליו, ואף הייתי שותף ליצירת ההצגה של המכון. על ההצגה שלנו, מן הסתם, לא אפרט.
אז מי היה שם? יולי אדלשטיין פתח בשאלה הקצת-מוזרה בעיני: מי צריך להחליט על ירושלים? למה מוזרה? כי לדעתי כל דבר בעולמנו אינו שייך רק לנו. מה עם עתיקות אתונה ורומא? מי אמור להחליט על נכסי צאן הברזל של התרבות המערבית? הם גם שלי! ומה עם הקיבוץ שנולדתי בו? למה אין לי מילה שם? ואיך זה שבאתר הטיולים החביב עלי עומד פתאום אתר תיירות? למה לא שאלו אותי? טוב - הבנתם. בקיצור, אני מרגיש שבירושלים ניתן לנו אוצר לפיקדון, ואנחנו צריכים לשמור עליו. בסוף המושב יולי אדלשטיין קצת ענה, כשהזכיר ציבור גדול שאינו אתנו אבל יש להתחשב בו - הוא ציטט יפה מ-"ניצבים" ומי שרוצה יכול לשמוע באתר של הכנס.
עודד ערן התייחס לחלוקת האגן ההיסטורי והדגים באותות ובמופתים עד כמה זה בלתי-אפשרי
אילת מזר. שימו לב לבחירת הדוברת. האם זו המחשבה האסטרטגית שמציע המכון למדיניות ולאסטרטגיה בבית הספר לממשל? שיבת ציון? עזרא ונחמיה? חומת דוד חוברת לחומת שלמה ליצירת "חוברה לה יחדיו"? אני התחלחלתי. לא מדברי אילת מזר, שהיו גם הם משיחיים ועיקרם היה הדגמת הקיום של המקרא בממצא הארכיאולוגי, אלא מבחירת מארגני הכנס לדבר על ארכיאולוגיה - האסטרטגיה לירושלים - התרכזות בעבר.
צבי צמרת וזאב סגל האירו כל אחד מתחומו המאוד שונה את ירושלים, אבל גם הם לא התייחסו לירושלים של מטה. כל הדוברים התייחסו לעיר כאל פלקט - סמל, והשורה התחתונה של כולם הייתה שירושלים "מאוד חשובה". נו, יופי.
לא נראה לי שנבוא בירושלים של מעלה, אם לא נלכלך את הידיים קצת לפני כן - בתכנון ובנייה, בניקיון ואיכות הסביבה, בשרותי ציבור ובמזרח העיר. אנשים חיים כאן.
מישהו רואה את שערי דוד פלומבו?
הכנסת
הייתי כבר כמה פעמים בכנסת, אבל אתמול היה לי זמן להסתכל קצת, וגם לראות בפעם הראשונה את האגף החדש. הדבר הראשון ש(לא) רואים הם שערי דוד פלומבו, הפסַל שנהרג משרשרת שבת כשרכב על אופנוע בשנת 1966. השערים המונומנטליים שעיצב עבור בית המחוקקים מתגמדים ליד מה שכינתה מישהי שאני מעריך: שער ברנדנבורג. את השערים המקוריים הציבו בצד - הם משמשים מקום ליונים ותוך מספר שנים יהיו אולי מוסתרים לגמרי על-ידי הצמחייה. קצת על השערים ויצירות אחרות בכנסת, עם תמונות יפהיפיות של פלומבו ושל השערים - כאן
השער החדש הופך את הרחבה האדירה שלפני הכנסת - ששידרה תמיד שילוב של כבוד - כיכר הקתדרלה - עם שוויון - אולי בפני החוק - הופך אותה לרחבה עם גוון פשיסטי. זה אינו שער פתוח או גדר שיודעת להיפתח (בסגנון פלומבו), אלא שער שדרכו יכול לצעוד מצעד, אבל אתם ואני לא.
ברחבה עצמה מגיע קרדיט ענק למתכנני האגף החדש - הוא פשוט בלתי נראה (!), למרות גודלו.
ובתוך הכנסת - לא אייגע, אבל היא ממש לא כמו מבחוץ. ברגע שנכנסים מהחלל העצום של הרחבה, נשפכים ישר למסדרונות וחללים קטנים - יחסית. זה יוצר דיסוננס, אבל נראה לי שכאן אסיים (אסור היה להכניס מצלמות).
לכנסת יש חניית אופניים! (לא - אלו שבתמונה אינם שלי...)
