יום חמישי, 30 באוקטובר 2008

דוח דשא


גם אם אתם לא קוראים דוחות בענייני מדיניות סביבה, עשו לעצמכם טובה ופתחו את הדוח השנתי של מכון דש"א. הדוח מנתח בצורה מעמיקה (אבל מאוד רחבה) ואינטיליגנטית את החלטות הרשויות בשנת 2007. כל הכבוד.

הממשלה, למשל, מעדיפה את המגזר הכפרי, מכירה בדיעבד חוות בודדים לא חוקיות (עמ' 24-25), ומקימה יישובים חדשים (31), אך עם זאת היא גם עוסקת בהתחדשות עירונית (32-33).

בנוסף נסקרים גם המועצה הארצית, הכנסת (מעט חקיקה - אך בכוון חיובי), ובתי המשפט (למה שם אין עיקרי ממצאים? אולי עוד לא מצאתי).

פרק שלם מוקדש לשינויי ייעוד אל ומ-שטחים פתוחים מוגנים.

הערה: אם היו בקובץ "סימניות" של אקרובט - היה יותר קל לנווט, או לפחות להבין איפה אני נמצא. גם הקידוד לא מתאים ל-PC, אז חוץ מזה שאי-אפשר להעתיק-ולהדביק, אז גם אי-אפשר לחפש...

תכלס: ההודעה על הדוח באתר מכון דשא, או ישירות לדוח (PDF). הקובץ עשה לי קצת בעיות, ועדיף לא לפתוח אותו בתוך הדפדפן (אלא לחצן ימני -> שמור קישור).

יום שלישי, 28 באוקטובר 2008

מפגש ניסויי: ברקת-פרוש

מסתבר שיש מי שרוצה תשובות בעל-פה, פנים אל פנים, ומצליח להביא את שני המועמדים יחד (!).

ביום שני הקרוב, 3 בנובמבר, בשעה 19:30, באולם הספורט של בית-הספר הניסויי (מפה), ייערך המפגש, שאורגן על-ידי ועד ההורים של בית-הספר.

לפני שישיבו המועמדים לשאלות בנושא החינוך החילוני בעיר, יתקיים פאנל של נציגי מפלגות המתמודדות למועצה.

ככה נראה פלורליזם - לא ברקת באופן אוטומטי כי הוא חילוני, ולא אוטומטית פרוש כי ברקת ימני.

יום שישי, 24 באוקטובר 2008

ברקת הבית



כמו ברכת הבית וברכת העסק, יצרו אצל ניר ברקת את "ברקת העיר". לא בטוח שאפשרויות העבודה הן בדיוק בשכונה, ושהבילוי הוא ברחוב, אבל בסך-הכל סבבה.

הברקה מסתיימת ב-"את זו העיר לא יעזוב צעיר". אז חוץ מלפרגן לקופירייטרים, רציתי לומר משהו קטן על הנתונים - נתוני ההגירה. חשוב לומר את זה עכשיו, כי בכל דיווח על הבחירות בעיר מוזכרת "ההגירה השלילית" כסיסמה שכולם אמורים להבין את משמעויותיה. זה לא עד-כדי-כך פשוט.

בירושלים מתקיים מצב לא רגיל ביחס לישראל, בו רוב הפרברים לא נמצאים ברשויות מקומיות אחרות, אלא בתוך גבול השיפוט העירוני. כתבתי על זה משהו פעם, ואסביר שוב למה אני מתכוון. אני מגדיר כרגע "פרבר" כמקום אליו עוברים אנשים המחפשים דירה גדולה יותר (או חדשה יותר, או חצר, או חנייה פרטית), ומוכנים להתפשר על נגישות למרכזי הפעילות (לימודים, עבודה, תרבות, שרותים). בפרברים נמצאים באופן כללי יותר שימושי קרקע של מגורים, ופחות תעסוקה. רוב האנשים נוסעים מהם בכל בוקר אל מרכזי תעסוקה\לימודים - מה שנקרא יוממים.

אז הפרברים של ירושלים הם כמובן מבשרת-ציון, צור-הדסה, גבעת-זאב, ביתר-עילית ומעלה-אדומים (היינו רוצים לחשוב שגם בית-שמש, ואם שכחתי מישהו - אני מתנצל). אבל אם בודקים טוב, רואים שרוב היוממים מתגוררים בתוך גבול השיפוט - בשכונות החיצוניות - גילה, רמות, פסגת-זאב, תלפיות-מזרח, וגם קריית מנחם, קריית-יובל, הר-נוף. גם השכונות האלו מתפקדות בעצם כפרברים לכל דבר.

לאן אני מוביל? כמו שכתבתי לא מזמן, המודל הרצוי לעיר לדעתי הוא מטרופולין ופרברים. אותם פרברים שבתוך גבול השיפוט (השכונות החיצוניות) מקדמים ומחזקים את המודל הזה לא פחות מאשר פרברים שביישובים אחרים. במילים אחרות - גם הגירה מרחביה לגילה היא הגירה לפרברים, או "הגירה שלילית".

נראה לי שלא כדאי לנסח את מטרת העל כ-"לעצור את ההגירה השלילית" מהעיר בגבול השיפוט. רצוי יותר לבסס את המדיניות (שנגזרת מאותה מטרת-על, כן?) על גבולות אחרים. כשמבססים מדיניות לפיתוח המרכז המטרופוליני למשל, צריך לבדוק את המאזן של מרכז העיר, או של העיר הפנימית.

המאזן השני, ואולי החשוב ביותר, הוא של המטרופולין כולו כיחידה. למה חשוב? כי הגירה מחיפה למבשרת-ציון היא למעשה הגירה חיובית לירושלים, ועל אותו משקל הגירה ממבשרת לתל-אביב היא הגירה שלילית לכל דבר. למה? כי תושבי מבשרת (וגבעת-זאב, ומעלה אדומים וכל יתר הפרברים שמחוץ לגבול השיפוט) הם חלק חשוב בחיים הירושלמיים. גם כלכלית. כדאי להתרגל לזה, ולתכנן בהתאם.

הבעייה היא כמובן ששלושה תחומים אלו - המרכז, העיר הפנימית, והמטרופולין - לא ממש מוגדרים בצורה מדוייקת.

אז מה עושים? אפשר לנסות להגדיר
זה לא עד-כדי-כך מסובך. הגדרתי בצורה גסה את מרכז העיר בתור תת-רובעים סטטיסטיים (ת"ר) 12, 14, 17 (מפה כאן, ת"ר 17 למשל מורכב מאזורים 171 ומעלה, ת"ר 14 הוא אזורים 141 ומעלה וכולי). למרכז העיר אפשר גם להוסיף את המרכז המזרחי - ת"ר 79 ואת העיר העתיקה - רובע 6, אבל בגלל שנתוני ההגירה של האוכלוסייה הערבית אינם מדוייקים, אסתפק כרגע במרכז המערבי.

את העיר הפנימית אפשר להגדיר בצורה גסה בתור ת"ר 12-17, 21 ,24 ,25, 41, 42, 51-53, 61-64, 78-79, 81.

המטרופולין - כאן אנחנו קצת מסתבכים. האם בית-שמש באמת מתפקדת כפרבר של ירושלים? נניח לרגע, כדי להקל על החישוב - שכן. אז ניקח את מחוז ירושלים. לגבי יו"ש זה עוד יותר מסובך - אבל לא אלאה אתכם בבעיות הסטטיסטיות.

אז רגע לפני שאני פותח את מטריצות ההגירה ומנסה לתת אילושהן תוצאות אמת, אני רוצה לסכם. בעייה אחת בשימוש בנתוני ההגירה (בהם כולנו משתמשים יום יום), היא ההבנה של התהליך עצמו - הנתונים כורכים ביחד את הפרברים שבתוך גבול השיפוט (כמו גילה), עם העיר הפנימית - ולא בדיוק מבטאים את המגמה. בעייה שנייה היא הפרשנות - לא כל הגירה לפרברים היא בהכרח גרועה. היוממים מחיים את העיר, ועיינו ערך כל מטרופולין גדולה בעולם. בעייה שלישית היא השיקול הלא תכנוני. השמירה על מאזן דמוגרפי בתוך גבול השיפוט הוא שיקול שמשבש את קבלת ההחלטות ולדעתי מרע מאוד עם העיר.
אם הגעתם עד כאן אתם בטח קצת מותשים. גם אני :-)
אז התוצאות הסטטיסטיות יגיעו בפוסט נפרד (יהיה גם קישור כאן)

יום רביעי, 22 באוקטובר 2008

הליכה ברגל - מוכר הפרחים הקטן

[כאן הייתה צריכה להיות תמונה של מוכר הפרחים הקטן... פרטים בהמשך]

לרמן מזמין לכנס על הליכה ברגל. כבר קיטרתי על החוויה של הבוקר עם הילדים, בין כל הנהגים שכל-כך ממהרים שהם חייבים להגיע ממש ממש קרוב עם הרכב ואז לצאת ברוורס מה-זה-עצבני, אבל עכשיו כשאני עם הילדים באופניים זה ממש בלתי נסבל.

בימי שישי וערבי חג, נוספים לרשימת המשתמשים במרחב המדרכה הציבורית גם מוכרי הפרחים החאפרים. הם יושבים על המדרכה, ומשאירים רווח ממש צר לכל היתר. בדרך לבית הספר אנחנו רואים את הרכב הגדול שמוריד את הציוד ואת הילד שמוכר, כשאנחנו חוזרים מבית הספר הוא ממש בשיא הלחץ, וכשאנחנו יוצאים לפעמים לרכיבת שישי אחר-הצהרים, הוואן בדיוק אוסף אותם. עצוב, אבל זה הזכיר לי את "מישהו לרוץ אתו".

בשישי הזה הילד קצת הגזים, וחסם ממש את כל המדרכה. אמרתי לו משהו על זה, והוא הגיב ש-"אין מה לעשות", שהוא מזיז את השמשיה לפי השמש, ויש לו אישור מהעירייה (!) עניתי שגם לנו יש אישור ללכת (או לרכב) על המדרכה. זה לא ממש הזיז לו והוא בדיוק היה עם לקוח. אז ירדנו לכביש... כל-כך התעצבנתי שלא צילמתי.

עיכבתי את הפוסט הזה כדי לשים שם למעלה צילום שלו, אבל אז התחילו "החגים". אז למרות שהילד עם הפרחים ישב שם כל יומיים בערך (שישי+ערבי החגים) - אני לא ממש הגעתי לצלם אותו. אז אם יהיה פולו-אפ אתם תדעו.

לפחות יש קצת מודעות - הנה - אפילו מיינט כתבו על זה - כאן וכאן

חזרה לכנס - אני מקווה שהתובנות שלו יחלחלו למעלה, כי לא ראיתי נציג של משרד התחבורה, או של המשטרה.

ודבר אחרון - הכנס עולה 150 ש"ח, שזה לא מעט בשביל כנס של חצי יום. הרשו לי להפיג את תיאוריות הקונספירציה - כל הדוברים מגיעים בהתנדבות. אם למישהו קשה עם המחיר הוא מוזמן ליצור קשר עם תמר קינן, מנכ"ל תחבורה היום ומחר (052-8974583) שהצהירה שהכנס צריך להיות בהישג ידו של כל אחד.

יום שלישי, 14 באוקטובר 2008

סדר-יום לתכנון ובנייה



מהמועמד לראשות העיר בו אני תומך, מותר לי לצפות להרבה. גם מהרשימה בה אני תומך. יכול להיות שאתאכזב, אבל לצפות מותר. מה אני מצפה מהמועמד בו אינני תומך? גם ממנו יש לי ציפיות, במיוחד בענייני תכנון ובנייה. אז רשימה קצרה של מה שאני מצפה מראש העיר הבא - יהא אשר יהא, בנושאי תכנון ובנייה.

מגורים
יש דברים מאוד חשובים - דיור בר-השגה למשל, אבל המינימום ההכרחי הוא ההכרה בכך שירושלים היא מצד אחד עיר בעלת שיעור גידול אוכלוסייה גבוה, ומצד שני עיר מטרופולינית שמספקת שרותים כמו תעסוקה, תרבות, רפואה, חינוך וחינוך גבוה, לתושבי האזור המטרופוליני כולו. זה לא ממש הולך טוב ביחד, והפתרונות הם כנראה מורכבים. אבל הבסיס חייב להיות ברור - גם וגם. גם עיר וגם מטרופולין.

אז מה עושים עם זה? רעיון אחד יכול להיות ממשל עצמי (מוגבל) לשכונות.
מה זה קשור? זה ממש קשור. ברגע שהשכונות גילה, רמות, פסגת-זאב ותלפיות-מזרח יוכלו לקדם את עצמן לכיוון של מה שהן באמת - פרברים - הנטל על העיר יקטן, והיא תוכל להפנות את האנרגיה לפיתוח המרכז כמרכז מטרופוליני. מה זה אומר פרברים? דגש על איכות חיים, ולא על שרותים עם סף כניסה גבוה (קניון פסגת-זאב למשל).

ככלל - העיר הפנימית חייבת להיות מוקפת לדעתי בפרברים - מבחינה עירונית זה המודל הרצוי. אז איך מתחמקים מתכנית ספדי חדשה? מפתחים את הפרברים הקיימים (אלו שצויינו לעיל, בנוסף למבשרת-ציון, גבעת זאב, צור-הדסה, וגם מעלה-אדומים ובית-שמש) ואת הזיקה שלהם למרכז ירושלים. כשתגיע תכנית ספדי הבאה, יכול להיות שלא יהיה כדאי לנו ללכת על כל הקופה, אלא למצוא תכנית בת-קיימא לפרבר חדש. נראה לי שזה חייב לקרות מתישהו, אבל אם תהיה אפשרות למצות את הפרברים הקיימים, אז אסור להגיע לשם במשהו כמו 10 השנים הקרובות, כי אז הרגנו את הפרברים הקיימים (ודווקא לא את המרכז כמו שמקובל לטעון) ועיינו ערך לוד-מודיעין.

תחבורה
כאן הבעייה היא כמובן התהום שבין סדר-היום המוצהר, לבין המדיניות בשטח. בעוד שרוממות התחבורה הציבורית בגרונות כולם, אמצעי המדיניות בשטח הולכים, כמובן, לכיוון ההפוך. בהקשר הזה טוב דווקא שהלכו לפרוייקט של הרכבת הקלה, כי לפחות אי-אפשר להתחרט. למרות שכששומעים את ז'יימה לרנר מקוריטיבה מספר על ה-BRT, ושר עליו, קשה שלא להשתכנע - ההפנייה אצל לרמן.

אמצעי המדיניות הם ברורים: הנגשה להולכי רגל - למשל הרחבת מדרכות (כנס בעניין - שוב אצל לרמן); הכללת שבילי אופניים בתכניות פיתוח ושיפוץ של כבישים; יצירת נתיבים\מסלולים\עדיפות ברמזורים לתחבורה ציבורית; תקן חנייה מופחת. בקשר לתקן החנייה - מארק פישר מהוושינגטון פוסט כותב שגם בארצות-הברית, שבה המכונית מה-זה-חשובה - מתחילים להתעורר.

חבל, אבל בנושא התחבורה האמת היא שאין לי ציפיות גבוהות מאף אחד. רק תגמרו את הרכבת הקלה כמה שיותר מהר...

שימור
הדבר הבסיסי שאני מבקש מראש-העיר הבא הוא שיבין שהשימור רווחי בטווח הארוך. גם כלכלית. הנכסים התרבותיים של העיר שווים לא פחות מיתר הנכסים, ולמעשה יותר. אז אם אתה, אדוני ראש-העיר, מאשר מגדלים במתחם שנלר, תדאג שהמחיר יהיה מאוד מאוד גבוה. מספיק בשביל לממן את ירידת ערכי הנכסים בעיר - כי הסיבה שמחירי הנדל"ן בירושלים גבוהים, היא לא גשר המיתרים ולא איכות הכבישים, אלא התרבות, גם הפיזית, של העיר.

תעסוקה
לב העניין. תנאי הכרחי לקיומו של מטרופולין. בתחרות בין מגורים לתעסוקה במרכז העיר, המגורים כיום מנצחים בגדול, וזה הרסני. למרות שהיזם רוצה להמיר את המשרדים למגורים, הוא במקרה אחד "לא יודע מה טוב בשבילו", או סביר יותר - לא אכפת לו מה טוב לעיר. המגדלים במרכז העיר צריכים להיות תעסוקה או מלונאות.

המשך יבוא?
יש עוד המון נושאים בתוך תכנון ובנייה, אבל ההתייחסות כאן היא ממש למכנה המשותף הבסיסי ביותר. מה שמצופה מבחינתי מכל עירייה. מעבר לזה - אחרי שייבחר המועמד בו אני תומך, נעלה את הציפיות. רק אל תשכחו לפנות את ה-11.11 כי גם בבחירות הקודמות הייתה אוירה ש-"הפעם הציבור הירושלמי יבוא להצביע"

יום ראשון, 12 באוקטובר 2008

שימור - נדבכים ושכבות


טרסות ליד יער ירושלים

בשבת עוד פעם רכבתי ליד ירושלים. הטרסות כל פעם מרגשות אותי מחדש. נראה לי שזה הרצון להרגיש חלק מהמקום, וההכרה שלא בטוח שזה אפשרי. גם הידיעה שהטרסות הן שריד קטן למציאות גדולה שכבר לא נכיר - המציאות שבה הרי ירושלים מעובדים באינטנסיביות ומיושבים בכפרים קטנים.

חקלאות מדרגות קיימת אולי בכל מקום הררי שבו מתקיימת חקלאות, החל מתקופות מאוד קדומות. מה שקוראים בעיצוב "timeless objects". יש מקומות שבהם הפכו את המדרגות לאתר לשימור. אצלנו עושים להן "פינוי בינוי".


timeless objects?

את הנדבך הבסיסי של המדרגות בהרי ירושלים אולי לא הניחו לפני 10,000 שנים, אבל מאוד יכול להיות שזה קרה לפני מאות שנים - אולי יותר - אולי בחווה חקלאית ביזנטית? מה שבטוח הוא שחלקן הגדול היה מתוחזק היטב, על-ידי דורות של חקלאים, עד שנת 1948.


מי הניח את הנדבך הראשון?

אז הטרסות, שכביכול מייצגות את התרבות האחרת - זו שאנחנו מעדיפים לשכוח - עומדות בשיממונן ונהרסות לאיטן במקרה הטוב, או מכוסות ב-"מדבריות אורנים" במקרה הגרוע.

מה צריך לקרות כדי שיפסיקו את ההרס וישמרו אותן? והאם זה חשוב בכלל?

דעתי היא שאנחנו חייבים להתחבר לעבר של המקום הזה, שכולל הרבה שכבות. ההכרה בכך שאנחנו בסך-הכל מוסיפים שכבה היא קריטית לחיים שלנו כאן, וגם לאפשרות שלנו לתכנן ולבנות. אם אתה מכיר רק "פינוי בינוי", אתה מטפח זמניוּת, שהיא ההפך מתרבות. ופינוי בינוי זה משרד השיכון, אבל זה גם קק"ל על הטרסות.

ולתוך העיר: הטרסות הן בדיוק כמו המבנים לשימור. אנחנו ב-"בתים מבפנים" אומרים שחייבים שימור, אבל כמו הטרסות - רק ההכרה בכך שאנחנו מוסיפים שכבות לעיר, ולא בונים אותה בשיטת "פינוי בינוי" - תביא שימור.

שומרה

יום שלישי, 7 באוקטובר 2008

גמר חתימה מדהימה - רצף תודעה

וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום
כִּי הוּא נורָא וְאָיום

נורא - כלומר מפחיד
איום - כלומר מאיים.

כשחשבתי על המילים האלו היום, התנגן לי הלחן של יאיר רוזנבלום - שכתב לחברי בית-השיטה. נזכרתי בפוסט של יובל על יום הכיפורים כיום זיכרון. מפחיד, ומאיים. וגם בפוסט השנה הטובה של יוסי שריד בבלוג שלו
(כאן זה אמנם לא ביקורת התקשורת, אבל שימו לב למשפט הסיום שהעורך (?) הוסיף לו בעיתון).

יוסי שריד כתב על המדהים שלוקח את מקומו של הטוב. ב-1 בפברואר 2003 התרסקה מעבורת החלל קולומביה. במסיבת העיתונאים תאר מנהל הטיסה של הקולומביה בלקוניות את מהלך העניינים, וכשהגיע לנקודה בה הבינו שקרה אסון, אמר את המילים המצמררות: "... ואז התחלנו לתפוס שהיה לנו יום רע." (בלייב באנגלית זה נשמע יותר טוב). לא יום נורא, ולא איום, אלא יום רע. דרך-אגב, שני עמודים מהיומן של אילן רמון מוצגים החל מהיום במוזיאון ישראל. גם דף עם מילות "שיר לשלום" מוכתם בדמו של יצחק רבין מוצג. יום רע.

כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתי ילד קטן. ישבנו אצל חברים על הדשא בקיבוץ, החבר נכנס להביא משהו מהבית, יצא ואמר "יש מלחמה". כולם צחקו. את ההמשך אני זוכר בקטעים, את הפקקים בחזרה הביתה, את התמיהה למה האבאים של כולם במלחמה, ואבא שלי בבית-חולים, ומשהו עם האפלה וירידה למקלט.

אני מאחל לכולנו שנקיים את נדרינו, ולא נצטרך להתיר אותם, שיהיו מה שפחות חטאים לכפר עליהם, וגמר חתימה טובה.

כְּבַקָּרַת רועֶה עֶדְרו.
מַעֲבִיר צאנו תַּחַת שִׁבְטו.

יום חמישי, 2 באוקטובר 2008

הרס בסוהו

רחוב גרין בסוהו - מתוך וויקיפדיה

סיפור השיקום של נחלת שבעה הוא סיפור סינדרלה של התכנון בירושלים, אבל לא בטוח שהסוף יהיה טוב.

פרק 1: משפחה טובה, ילדות יפה, אבל נפילה, התדרדרות וסכנת מוות
השכונה הוקמה בסביבות 1870 על-ידי יואל משה סלומון, יוסף ריבלין ועוד חמישה. עם השנים השכונה התדרדרה והפכה למרכז של נגריות ומסגריות. בראשית שנות ה-50 הוצעה התכנית להריסת השכונה כולה ובניית רובע מודרני במקומה. תהליך ההרס החל, אך לפני שיתחילו בבנייה היה צורך לאשר את התכנית, והיא אושרה בדיעבד בשנת 1960. או-אז הוקם "בית יואל" על חורבות בתיהם של יואל משה סלומון ויוסף ריבלין. בשנת 1970 הוצע כביש רחב דרך השכונה - מגן העצמאות לרחוב יפו.

בתיהם של יואל משה סלומון ושל יוסף ריבלין לא היו צריכים להיהרס. הם היו צריכים להיות משומרים, עם שלט יפה שיעיד על בעלי הבתים בעבר

פרק 2: סינדרלה פוג
שת את פיית השיקום
מראשית שנות ה-70 החל שיקום עצמי - מעבר של בוטיקים, פאבים ומסעדות, שתפסו את מקומן של המסגריות והנגריות. קרויאנקר משווה את התהליך לשיקום רובע הסוהו בניו-יורק. תכניות ההרס נגנזו (רגישות ראוייה לציון) ובמקומן הוכנה ב-1984 תכנית שיקום והתחדשות. מדרחוב יואל משה סלומון נחנך בשנת 1989.

ומה עם החזית לרחוב יפו - קרויאנקר כותב כי שיקום נחלת שבעה פַסָח על חזית השכונה לרחוב יפו...


בניין "לפירוק והריסה" בחזית נחלת שבעה לרחוב יפו. צילום:איתן בלואר

פרק אחרון: כל סוף הוא התחלה חדשה?
אני תמיד מציין את נחלת שבעה כדוגמה לשיקום ברגישות - נגיעה עדינה ולא דורסנית של הרשות - הן בפיתוח (תשתיות, תאורה, חזיתות), והן בתקנות ובמגבלות על הפיתוח הפרטי (תקנות שילוט אחיד, הסרת תוספות). וכמובן בעצם עצירתה של תכנית פיתוח לטובת תכנית שימור.

אבל...

ראיתי כמו כולם את ההרס ברחוב יואל משה סלומון, את המיספור על האבנים בחזית נחלת שבעה לרחוב יפו, ואת גדר הפח המוכרת. מה קורה כאן? מישהו שכח את סוהו?

נספח טכני המוגש כשרות לציבור: תב"ע 7526א'
תכנית 7526א' חלה על כל המגרש הפינתי שבין יואל משה סלומון לבין יפו. התכנית מאשרת "הריסה ופירוק" של מה שיש שם, ובנייה מחדש של 7 קומות מעל לקרקע ועוד שתיים מתחתיה (כ-7000 מ"ר), עם נסיגה בחזית ליואל משה סלומון. שימו לב לניסוח: "הריסה ופירוק"
השימושים בבניין החדש:
קומה מינוס 2 - מחסנים
קומה מינוס 1, 0 - מסחר ו\או מלונאות.
המסחר מותר גם בקומה 1, אבל מקומה זו ועד קומה 6 מותרים גם השימושים משרדים, מלונאות ומגורים.

במילים אחרות - סיכוי סביר שנראה מסחר בקומת הקרקע, ומגורי יוקרה מקומה 1 והלאה. חבל. חבל שלא אישרו ליזם רק משרדים\מלונאות\מסחר. זה מה שצריך במרכז העיר - למרות שזה קשה יותר למימוש.

פרטים: החלונות הקיימים כיום יפורקו וישולבו בבניין החדש - קשה לי להתייחס לזה ברצינות. אם זה יקרה זה עלול להיראות מגוחך או פתטי. האם זה שימור?
פרט נוסף - במבנה החדש ישולב ארקר (מעין חלון בולט) המזכיר (במידותיו) את הארקר הקיים כיום. גם זה נשמע ממש מס שפתיים. לי זה לא נשמע דומה לשימור, אבל כנראה שמישהו חושב אחרת.

חנייה: שמתם לב שאין בשימושים חניון - זה בגלל שהוועדה המחוזית פטרה את היזם מחנייה עקב הקירבה לתחבורה ציבורית. כל הכבוד!

אופס - תכנית שינויים: בסוף אוגוסט הוגשה תכנית שינויים - בקשה להקלה. את פרטי הבקשה אין לי, ואני לא יודע אם היזם רוצה עוד קומה, או לוותר על עניין החלונות או הארקר, או דווקא כן לתת חנייה תת-קרקעית גדולה, שבלעדיה יהיה קשה למכור את כל הדירות... אשמח לעדכון (או תיקון) בעניין.

תכנית 7526א' הוגשה לראשונה ב-2003, הופקדה בתחילת 2005, וקיבלה תוקף בתחילת 2006. היתר הבנייה הוצא בתחילת 2008. לא המון זמן בקנה-מידה של מרכז ירושלים - עם הבעיות מחד והרגישויות מאידך.

התכנית לבניין הסמוך לבית יואל (תב"ע 8399) מאשרת תוספת בנייה של 5 קומות על-פני ה-2 הקיימות, ליצירת בניין בגובה כולל של 7 קומות. גם כאן - מותר לתת מגורים.


הארקר בחזית ליפו. בבניין החדש ייבנה ארקר המזכיר אותו במימדיו. צילום: איתן בלואר