ירושלים היא העיר הבטוחה ביותר להולכי רגל, מצהירים
במיינט. אם תבדקו את ההודעה של
אור ירוק, תראו שהיא מייחסת לירושלים את הבכורה המפוקפקת רק מבין חמש הערים הגדולות. בסה"כ הכללי מובילה את הבטיחות ביתר-עילית.
הנתון בירושלים הוא 0.39 נפגעים לכל 1,000 יוממים.
אבל רגע - מה מפוקפק?
בואו נראה מיהן יתר הערים הבטוחות. הנה הרשימה מתוך "אור ירוק": טייבה, ראש העין, יהוד, טירה, מודיעין עילית, מעלות תרשיחא, מודיעין-מכבים-רעות, גבעת שמואל ונהרייה, כולן נמנות על 10 הערים בהן מדד היפגעותם של הולכי הרגל הוא הנמוך ביותר. מה בכלל משותף לערים האלו?
לי נראה שהרשימה מורכבת מערים במעמד חברתי-כלכלי נמוך ומשניים-שלושה פרברי שינה. בפרבר שינה יש פחות מכוניות בעיר במשך היום; ובערים עם מעמד חברתי-כלכלי נמוך - פחות מכוניות גם בערב.
רשימת המקומות הלא-בטוחים מסבכת אותי קצת, אבל הנה היא בכל זאת: בת-ים, קריית ים, בני ברק, קריית אונו, קריית מוצקין, חולון, חדרה, רחובות, מעלה אדומים וראשון לציון.
לכו בזהירות!
ניוד זכויות
קראתי
סיפור על מלון ששימר שטח פתוח (דרך
פלאנטיזן). בסיאטל משמרים שטח פתוח דרך ניוד זכויות, אבל לא זו הנקודה. הכותב נותן כמה תמריצים אפשריים לניוד זכויות. למה שתושבים באזורים "המקבלים" (את הזכויות) ירצו להצטופף לטובת שימור של אזור או עיר אחרת? חלק מהתמריצים מוכרים, ובאים לידי ביטוי בסופו של דבר בכסף - תמריץ דרך זכויות נוספות, או כסף אחר.
אבל שני דברים נראו לי מעניינים, וכציניקנים אנחנו נוטים להתעלם מהם. אחד הוא השאיפה להקטנת טביעת הרגל האקולוגית. רלוונטי בעיקר לשימור שטחים פתוחים, אבל אם זוהי מדיניות ארצית או אזורית (עד כמה שתהיה מדיניות אזורית לאחר
ביטול התכנון המחוזי) יש לזה משמעות.
התמריץ השני הוא המעניין יותר. הכותב טוען שדרך ההזדהות של התושבים באזורים המקבלים עם המטרה ועם האזור "הנותן" (במקרה של סיאטל - עם השטח הפתוח הסובב) - נוצרת המוכנות והמוטיבציה לקבל את הזכויות.
לנו זה נשמע מוזר - רק תנו לי זכויות ואשמח! נסו לספר את זה
לתושבי גוננים. אבל אם יהיה קשר בין שימור לבין הזכויות (למשל אם זכויות הבנייה של עמק הצבאים היו יכולות להיקלט בגוננים והעמק היה נשאר פתוח) - זה היה נתפס אחרת.
טוב - כל הדיון בישראל הוא תיאורטי עד שיהיה ניתן לבצע את זה מבחינה חוקית, אבל זו נקודה למחשבה באופן כללי - האם הידיעה שאני תורם יכולה להניע מהלך תכנוני.
