יום חמישי, 16 ביוני 2011

סיפור קטן

יום שישי בערב לפני כמה שבועות, אנחנו יוצאים מהאוטו אחרי שחזרנו מארוחת ערב. שניים או שלושה חרדים נעצרים לידנו ושואלים אותי אם אנחנו יודעים איפה גרה משפחה כלשהי. לא הכרתי את השם, אבל ידעתי איפה ברחוב גרה משפחה חרדית  - וחשבתי שאולי אותה הם מחפשים.

אז אמרתי בטבעיות אאההממ....
(הייתי קצת נבוך - גם מזה שאנחנו עומדים ומשוחחים ביום שישי בערב תוך כדי שאני נועל את האוטו, וגם מזה שלפי המראה שלהם אני חושב שאני יודע את מי הם מחפשים)
בסוף שאלתי אם המשפחה שהם מחפשים היא משפחה חרדית.

הבחור שדיבר איתי ענה מייד אאההממ...
והסתכל על חברו - אולי כדי לקבל חוות דעת. נראה היה שהחבר גם לא סגור על ההגדרה (חרדית).

ואז שאלה אותו אשתי - חבדניקים?
מתוך המבוכה, אורו פניהם של השניים (או השלושה)
היה ברור שעכשיו הם מבינים עם מי כאן אפשר לדבר.
"כן"

אשתי הסבירה להם איפה בערך מתגוררת המשפחה החבדניקית,
והם הלכו לדרכם (ואנחנו עלינו הביתה).

זהו.

לי הרגע הקטן הזה המחיש את מה שאנחנו כמובן יודעים - שבתוך הקבוצה שמגדירה את עצמה "חרדים" בסטטיסטיקה, המגוון הוא רחב. רחב עד כדי כך שאפילו עם ההגדרה, הכל-כך שגורה בפינו - "חרדים", לא כל אחד מהם יכול להזדהות.

הנתונים לגרף מתוך שנתון סטטיסטי לירושלים 2011

יום שבת, 11 ביוני 2011

בגץ לא נתן למושבים פל"ח להשכרה

בג"ץ התערב שלשום בהחלטות מינהל מקרקעי ישראל (כאן בכלכליסט, וכאן בגלובס). רציתי לומר שהתערב בצורה בוטה, אבל בסופו של דבר השינוי שהוא הכניס להחלטת המינהל אינו דרמטי מבחינה מינהלית (עבור המושבניקים זה בהחלט יהיה דרמטי). מה שמעניין הוא הדיון בטענות. שם נפתחת כל החלטה וכל טענה, נשמעות חוות הדעת של אריה שחר ושל צ'מנסקי, והתוצאה בהחלט מרתקת. תמיד אנחנו אומרים שבית המשפט מתחמק מעיסוק בשאלות תכנוניות, אבל הפעם עדנה ארבל ועוד שישה מעמיתיה מראים לנו אחרת.

לא הצלחתי לקשר אל כל מסמכי העתירה, אבל תוכלו למצוא אותם אם תחפשו כאן את תיק מספר 1027 משנת 2004. 
פסק הדין עצמו נמצא כאן, או בגירסת PDF כאן

לא עברתי על כל 114 העמודים של פסק הדין, אבל מה שהספקתי לקרוא מרשים מאוד.

נתחיל מהעותרים - העתירה הייתה של פורום ה-15, אדם טבע ודין ואחרים. אדם טבע ודין שוקלים שיקולי סביבה, אבל מה לפורום ה-15 (15 הרשויות החזקות) ולפעילויות לא חקלאיות במושבים ובקיבוצים? אז ככה - לפורום ה-15 שתי טענות (שהן למעשה אחת) מרתקות. אחת - שההחלטה תגרום לפירבור של אוכלוסייה חזקה, מסחר ותעסוקה. שתיים - שהחלטות המינהל לא שקלו את השיקול התכנוני - מטרת תמ"א 35 להכווין את עיקר הפיתוח למרקמים העירוניים. הם טוענים שהתרת פעילויות לא חקלאיות בחלקה א' של המושבים תפגע בערים. העובדה שפורום הערים עותר נגד המינהל ומצליח להכריח אותו לשקול שיקולים של תכנון ראוי היא בהחלט סימן טוב, שלא לומר משב רוח גבית מרענן. גם העובדה שהפורום מגיע לבג"ץ בעניין פעילויות בישובים החקלאיים, ומוכיח שיש קשר בין פיתוח המגזר הכפרי להיחלשות העיר - מרשימה מאוד. את חלק הטענות בפסק הדין תמצאו כאן.

למען הסדר ראוי לציין שהיו עוד עותרים רבים, ביניהם האגודה לצדק חלוקתי, שטענה שההטבה למגזר החקלאי מקפחת מגזרים אחרים. עותרים רבים היו גם מהצד הקיבוצי, והם טענו נגד היבטים אחרים של אותן החלטות של המינהל.

ארבל סוקרת בהרחבה את התקינות המינהלית של ההליכים בקבלת ההחלטות. אחת ממסקנות הביניים שלה הן שהמינהל חייב לשקול שיקולים תכנוניים בקבלת החלטותיו, ולהביא בחשבון את המגמות התכנוניות שבתוקף. אסור למינהל להציב קשיים בפני מוסדות התכנון ליישם את המדיניות שתשמור על האינטרס הציבורי (סעיפים 46-47 בפסק הדין). מישהו אמר דב"י? מישהו דיבר על ניוד זכויות?

אבל מהם יעדי התכנון הנכונים. כאן התשובה של ארבל היא פשוטה - תמ"א 35. היא מפנה אותנו אל המטרות - צמצום הפירבור והכוונת הפיתוח לערים. כדאי לשים לב לכך שמטרות התמ"א (שהיו עליהן מלחמות גדולות) הן שיצרו את ההישג הזה. לא התשריט ולא ההוראות המפורטות לגבי המרקמים והייעודים. ראוי לזכור את זה כשמנסחים מטרות ודברי הסבר של תכנית, ולא לשמוע רק את הקול הטכנוקרטי שאומר שתשריט והוראות הם חזות הכל.

אדלג על חלק נרחב של הדיון שסבב סביב הסדר הסדר הזכויות במושבים ופיצול הנחלות.

בדיון בתעסוקה הלא-חקלאית (כאן בפסק הדין), סוקרת ארבל בהרחבה את ההחלטות השונות, את חוות הדעת של פרופ' אריה שחר, ואת התחרות הלא הוגנת עם העיר, שמפניה חוששים העותרים. ארבל מסתמכת על כך שהחלטת המינהל הסופית היא לגבות דמי חכירה מלאים על בנייה לפעילות לא-חקלאית, וקובעת בסוף כי אין כאן תמריץ משמעותי שיגרום לפירבור מואץ. היא מחליטה להשאיר את ההיתר לפעילות לא-חקלאית על כנו.

אז מגיעה ארבל לבחינה של ההיתר להשכיר את המבנים המשמשים לפעילות הזו לצד שלישי. היא קובעת כי הסדר זה של שכירות משנה לגמרי את המצב הקיים, ומתיר לראשונה לחקלאי להשכיר מבנים בחלקה א' לפעילות לא חקלאית. היא קובעת כי ההסדר לא סביר, ולאחר שקילת כל הטיעונים לכאן ולכאן קובעת כי את האפשרות הזו יש לבטל (בסעיף 107).

כאן יש בעייה. כידוע, תעסוקה לא-חקלאית בחלקה א' אינה עניין נדיר, ואפשר למצוא שם הכל, החל ממשרדי אדריכלים, דרך קליניקות, חנויות רהיטים, וכלה במחסנים לחומרים מסוכנים. האם כל זה בשימוש בעלי החלקה? הם האדריכלים, מוכרי הרהיטים, בעלי החומרים המסוכנים? ודאי שלא. לפי יד2 יש המון היצע להשכרה של מבנים לפעילויות שונות ומשונות במושבים (מחסנים, משרדים, אולמות אירועים, קליניקות, חנויות - אלו רק חלק מההצעות שמצאתי שם. יצויין שלא מצויין אם זה בחלקה א', אבל נראה שחלק כן). פסק הדין מתייחס לבעייה הזו, אך טוען שהעובדה שזה קיים אינה מצדיקה מתן גושפנקא חוקית. הוא גם מציין את המסר המועבר למפירי חוק, ואת התמרוץ לחקלאים להסדיר את ענייניהם.

הפוסט כבר מתארך, ואני צריך לזוז... אני מקווה שאחזור לפסק הדין הזה שוב - יש בו עוד המון, ונראה לי שהוא מסמך חשוב.

אבל אקפוץ רגע לסוף דבר של פסק הדין (כאן). מורי ורבי, מוטי קפלן, מדגיש תמיד את האפקט החינוכי של תכנית. אני משער שהאפקט החינוכי או המסר היה מה שדחף את ארבל להוסיף את סוף הדבר שהוסיפה, ובו היא מציינת בפיסקה אחת את החלוצים שהגיעו לכאן לפני 100 שנה, והחלו להוציא לחם מן הארץ. אך הזמנים השתנו, ועם ההכרה בחשיבות המפעל, יש לתת את הדעת לפעולה לפי הסדרים חוקיים. היא מסכמת בכך שההסדר נותן "משקל הולם למציאות המורכבת, לעבר וגם להווה, להתיישבות החקלאית וגם להתיישבות העירונית, למאמץ שהושקע ולתמורה שראוי שתינתן בגינו, לשינוי וגם להתחדשות." ארבל גם מצטטת את ההתחלה מתוך "אנשי העליה השניה" של אלתרמן("הם היו עלמים צעירים, הן היו עלמות צעירות..."). אבל גם אצל אלתרמן וגם אצל עדנה ארבל, חסרה המילה תודה. תודה למי שתכלס בנו את המדינה, והיום צריכים להתמודד עם בעיות לא פשוטות.

יום ראשון, 5 ביוני 2011

תכניות ישנות

תכניות ישנות הן רעה חולה. תשאלו את המתכננים של רחביה, שהגיעו לשכונה כשתכנית ישנה מתירה שם תוספת קומה (ועוד אחת בהקלה) באופן גורף. משם הם היו צריכים להתחיל לעבוד - למשל על נושא השימור.

תשאלו את מינהל קהילתי יובלים, שנלחם בבית משפט נגד יישום פתאומי של תכנית ישנה לצמודי קרקע במורדות לכיוון עין-כרם, שסיכלה תהליכי תכנון נוכחיים (וניצח).

חלק מהתכניות הללו פשוט לא מתאימות להיום. צריך היה לבטל או לשנות אותן.

לשם הבהרה - אין בעייה לבטל תכנית קיימת על-ידי תכנית חדשה, רק עניין פעוט עוצר את זה לגמרי - הפיצויים על אובדן הזכויות. עסקי אוויר - היום יש לי בניין ללא זכויות, מחר אני מאשר תכנית - ופתאום יש לי רכוש חדש (שלא קניתי) - זכויות בנייה - שצריך לפצות אותי בגין לקיחתן אם מתאשרת תכנית שמקטינה אותן. לא אלאה אתכם, אבל רק כדי לסבר את האוזן - אנשים כבר ביקשו וקבלו פיצוי אפילו בגין אובדן של זכויות צפויות - כלומר לא כאלו שהיו מוקנות להם על-פי תכנית, אלא כאלו שהיו לבניין ליד והיה להם יסוד סביר להניח שיינתנו גם להם... אתם מבינים ששום ועדה מחוזית לא מסתכנת באישור תכנית שלוקחת זכויות מוקנות.

במיוחד עכשיו, כשתהיה (אינשאללה) הרבה עבודה של תכנון והתחדשות בתוך מרקמים בנויים - חשוב להסדיר את היחס לתכניות מאושרות שכבר לא מתאימות למדיניות הנוכחית. זה בדיוק מה שדב חנין וניצן הורוביץ ניסו לעשות בהצעת חוק חדשה (קובץ וורד). הם הציעו שתכניות שאושרו לפני יותר משמונה שנים ועדיין לא מומשו, יעברו בחינה מחודשת לפני שיינתן לפיהן היתר בנייה, ותינתן הזדמנות לציבור לתת התייחסויות. לאור הבחינה המחודשת וההתייחסויות, מציעים חנין והורוביץ (ולא בפעם הראשונה - הנה הצעה כמעט זהה של אופיר פינס-פז מ-2008, והנה עוד אחת של חנין, פינס-פז והורוביץ (הכל בקבצי וורד)) שניתן יהיה לנייד זכויות, להתלות את התכנית, לשנות או לבטל אותה. מציעי החוק חשבו במיוחד על תכניות המתירות בנייה בשטחים פתוחים כמו פעם (מתחם שפיים געש למשל), אבל לדעתי זה לא פחות רלוונטי בערים. הנה ב-nrg.

אבל גם הפעם זה לא הלך. ועדת שרים לענייני חקיקה דחתה את זה. חבל שהחלטות הועדה באתר משרד ראש-הממשלה מעודכנות ללפני חודשיים, אבל לכשהאתר יעודכן - זה אמור להופיע כאן. בינתיים נסתפק בידיעה ב-nrg.