יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

הו קפטן! מיי קפטן!


העיסוק ב-"מורשת רבין" החמקמקה ורבת הפנים כבר נמאס. במיוחד השנה, כשאותה מורשת כבר מגויסת אפילו להקמת המקדש. נראה שזה פשוט הכי נוח לדבר על "מורשת רבין". ככה לא צריך לעסוק במורשת יגאל עמיר, שהיא היא זו שמשתלטת עלינו. מורשת ההסתה והאלימות כפתרון לסכסוכים, מורשת הפונדומנטליזם הדתי כדרך לגיטימית.

אני חכם קטן קטן מאוד, שיושב ולא מצליח לעבוד. קורא קצת את מה שמתפרסם (יזהר באר כתב משהו יפה - שם ראיתי את ההפנייה להלל וייס. בכלל כדאי לקרוא את הסקירות של "קשב"), וחושב על הילדים שלי - לאיזו מציאות פוליטית הם יגדלו? האם האלימות תכה שורש בפוליטיקה? האם נמצא את עצמנו מסתגרים בד' אמותינו עוד יותר מאשר כיום, ונוטשים את המרחב הציבורי (שם נרצח רבין) מרוב פחד?



O Captain! My Captain!
Walt Whitman

O Captain! my Captain! our fearful trip is done,
The ship has weathered every rack, the prize we sought is won,
The port is near, the bells I hear, the people all exulting,
While follow eyes the steady keel, the vessel grim and daring;
But O heart! heart! heart!
O the bleeding drops of red,
Where on the deck my Captain lies,
Fallen cold and dead.

O Captain! my Captain! rise up and hear the bells;
Rise up--for you the flag is flung--for you the bugle trills,
For you bouquets and ribboned wreaths--for you the shores a-crowding,
For you they call, the swaying mass, their eager faces turning;
Here Captain! dear father!
This arm beneath your head!
It is some dream that on the deck
You've fallen cold and dead.

My Captain does not answer, his lips are pale and still,
My father does not feel my arm, he has no pulse nor will.
The ship is anchored safe and sound, its voyage closed and done,
From fearful trip the victor ship comes in with object won;
Exult O shores, and ring O bells!
But I, with mournful tread,
Walk the deck my Captain lies,
Fallen cold and dead.



הו רב חובל
תרגום: נעמי שמר

הו רב חובל, קברניט שלי, סופה כבר שככה
אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך.
זרי פרחים, פעמונים, המון אדם צוהל
כאשר ספינת הקרב שלך קרבה אל הנמל.

אבוי ליבי ליבי ליבי
הו כתם דם שותת
באשר רב החובל שלי
צונח קר ומת
ליבי ליבי ליבי
הו כתם דם שותת.

הו רב חובל, אבי שלי, הקשב לקול פעמון
לך כל הדגלים כולם לך תרועות המון
רק לכבודך ביום חגך ינוע הקהל
ובכולם תקוות עולם לנס המיוחל.

אבוי ליבי ליבי ליבי...

הו רב חובל, אבי שלי, זרועי תתמוך ראשך
סיוט הוא לראותך פתאום נופל על סיפונך
רב החובל אינו עונה שפתיו חוורו אילמות
הוא לא יחוש מגע ידי, הוא לא יתן לי אות.

אבוי ליבי ליבי ליבי...

עוגנת הספינה לבטח, המסע הושלם
נוצחו כל סכנות הדרך, כל אימי הים
כשבנמל קהל יצהל, אני אצעד אבל
על הסיפון עליו נפל אבי, רב החובל.

אבוי ליבי ליבי ליבי...

יום שבת, 24 באוקטובר 2009

שימור חזיתות



שימור חזיתות - זה שימור בכלל?
חסידי השימור יגידו שזה הרס במסווה של שימור, וחסידי הפיתוח יגידו שגם שימור חזיתות זה יותר מדי. אמציה אהרונסון אמר בישיבה בעירייה בנושא שיתוף ציבור בתכנון, ששיתוף ציבור זו אופנה (במילים שלו - "בונטון"), כמעט כמו שימור (עמ 74-75 בפרוטוקול. זה מעניין - הוא אומר שכמו שרופא לא עושה שיתוף ציבור בהחלטה על טיפול, ככה לא צריך את זה בתכנון. הכשל הוא כמובן בזה שרופא כן עושה שיתוף, ובמהלכים דראסטיים הוא לעולם לא יזוז בלי אישור החולה. ככה צריך להיות גם בתכנון...). אז אנשים כמו אהרונסון אומרים ששימור זו אופנה, ושחסידי השימור תוקעים את העיר והופכים אותה ל-"עיר לשימור", או שהם פשוט ינ"עים, ולא נותנים לעיר להתקדם הלאה.

אבל אם אנחנו חושבים שיש ערך לשימור בעיר וזה לא "בונטון" (וככה אני חושב) אז מה עם שימור של החזית בלבד? בכל-זאת שימור חזית עדיף על הרס מוחלט. אני רואה בו בעייה אחת - הוא נותן פתרון אינסטנט שמנקה את המצפון של כולם. תוך כמה שנים אנחנו עלולים לגלות שאנחנו חיים בעיר שבה הבתים לובשים מסכות.

הבית שבתמונות, בפינת האר"י-עזה, עומד לפני שינוי דראסטי. הוא עומד לגדול לשש קומות, עם חנייה תת קרקעית. קצת קשה לברר פרטים, כי המערכת טוענת שהתכנית לא הופקדה... אבל הנה החלטה של ועדת משנה להפקיד בתנאים. כן, ההחלטה להפקיד את התב"ע התקבלה כשנה אחרי שיש כבר היתר בנייה. גם לי זה לא ברור.

אבל תראו אין מה שהשתמשו בו במלון פאלאס - תמיכה של החזית בפיגום פלדה ולא ברצועות בטון - מתפשט גם לפרוייקטים קטנים יותר.


וזה נראה לי כמו פיסת חזית לשימור. האם היא מחכה שיציבו אותה במקום?

וזה (שלט ליד) עוד בית שחזיתו תשומר:

יום שני, 19 באוקטובר 2009

שבת פרשת נח

בפרשת נח אלהים מתחרט על יצירת האדם (בראשית, ו', ו'), ואומר שהוא מוחה את כל היקום (בראשית, ז', ד'). כל מעיינות תהום רבה נבקעים, וארובות השמיים נפתחות (י"א). הכל נמחה חוץ מנח ומי שאיתו בתיבה. אפוקליפסה. האם אנחנו לפני אפוקליפסה כזו? יש מי שחושב שכן (רובם של היתר חושבים שאנחנו כבר בתוכה).

אירועי שבת פרשת נח "לפנינו המבול", שעוסקים בדיוק בזה, נראים ממש טוב - גם בלי קשר לחיימה לרנר - שיהיה גם שם:

(רצוי ללחוץ להגדלה)


אירועי "לפנינו המבול":


ועוד כמה דברים:


אולי המקום להגיד תודה הוא בסוף הארוע ולא בסוף הפוסט, אבל תודה (מראש) לכל הגופים שרשומים למעלה - טבע עברי, החברה להגנת הטבע, מרכז תרבות העמים, מוזיאון הטבע והעירייה.

יום חמישי, 15 באוקטובר 2009

חיימה לרנר בהר הצופים

כמו שאתם קוראים - חיימה לרנר, האיש והאגדה, מרצה בהר הצופים.

נדמה לי שלרמן קישר לפני המון זמן להרצאה+שיר של לרנר ב-TED. אם לא שמעתם, כדאי.



שני כנסים שכבר מאוחר להרשם אליהם (כי נסגרה ההרשמה), הם יום תחבורה ציבורית 2009, והרפורמה בתכנון במכון ירושלים.

אה - ויש גם את הדיוואלי בלוינסקי

יום שני, 12 באוקטובר 2009

אמריקה לבד באוטו בדרך לעבודה

מהנדסת תוכנה והמזכירה שלה נוהגות בבוקר לעבודה. מי מהן מגיעה באוטו לבד? יכול להיות שבאמריקה המזכירה היא זו שתגיע לבד.

באילו מקומות (באמריקה) נוהגים לבד לעבודה? הצנזוס האמריקאי פרסם את הנתונים והמפה, ודרך אקונומיקס הם הגיעו אל קריאיטיב קלאס (ששם אני נתקלתי בזה). כמה ימים אחר-כך פלורידה מסתכל על הנתונים שוב, וכדרכו - מחפש הקבלות בין נתונים שונים, לבין המשתנים של התאוריה היצירתית שלו. הפעם הוא מוצא כמה מִתאמים מעניינים.

נהיגה לבד לעבודה קשורה, לפיו, למדינות לא-עשירות עם הכנסה נמוכה, לשיעורים נמוכים של המעמד היצירתי וההון האנושי, ובעצם לשיעורים נמוכים של כל המקצועות החופשיים. נהיגה לבד לעבודה קשורה גם לשיעור נמוך של מהגרים וגייז, לרמות נמוכות של אושר. ולרמות גבוהות של מתח. הנתון הכללי לארה"ב, כלומר שיעור המועסקים שנהגו לבד לעבודה הוא 76% מתוך כלל המועסקים (לא רק אלו שהגיעו לעבודה ברכב פרטי) בני 16 ומעלה. רק במדינה אחת - וושינגטון DC (שאיננה בדיוק מדינה), הגיעו פחות מ-50% מהמועסקים לעבודה בנהיגה לבד.

יש להניח שהנתון שונה מאוד בין האזורים הכפריים לעירוניים, ואולי זה הסבר אחר לממצאים של פלורידה (במדינות ששיעור העיור בהן גבוה יהיו יותר מקצועות חופשיים, גייז, מעמד יצירתי וכולי, ומן הסתם בעיר משתמשים באמצעי תחבורה אחרים).

ומה אצלנו? היה מאוד מעניין לדעת עד כמה אנחנו בתוך השלב של גאווה ברכב "המנהלים" הגדול שקיבלתי מהליסינג, ואני מגיע בו לעבודה למרות שזה מרחק הליכה, וכמה כבר עברו לתחבורה חלופית או קארפול. הנתונים האמריקאים מבוססים על סקר הקהילה (ACS) - משהו שקצת דומה לסקר החברתי של הלמ"ס. הלכתי לסקר, ולצערי לא מצאתי נתונים על דרך ההגעה לעבודה... נראה לי שזה חייב להיות שם, כי יש נתונים על הזמן שלוקח להגיע לעבודה, עד כמה מפריע הזמן הזה, שימוש ברכב, בתחבורה ציבורית, הטבה של אחזקת רכב, ועוד המון דברים שקשורים. אם מישהו מוצא את הנתון הבסיסי הזה - אשמח לשמוע.

יום שבת, 10 באוקטובר 2009

תרגיל בהרס ובנייה

תרגיל מעניין נתנו לאדריכלים בידיעות ירושלים. עדיין לא קראתי אלא רק עברתי בריפרוף, אבל חשבתי הרבה על הדבר שאותו הייתי הורס בעיר, והדבר שהייתי בונה.

הדבר הראשון שעלה בראשי היה כבישים. אולי כביש 1 (העירוני) או אוטוסטרדות אחרות שחותכות את העיר (בגין, הרצוג, אשכול ועוד הרבה) ואולי צריכות להיהרס ולהפוך לרחובות.

אפשרות אחרת היא להרוס בניין מכוער במיוחד (ראיתי שאחד האדריכלים בחר את מרכז כלל). יכול להיות חיובי אם מרכז כלל יפנה את מקומו לבניין יפה יותר, או (חשוב יותר) לבניין שנוגע ברחוב בצורה שלא קוטעת את הרחוב המרכזי של מרכז העיר (יפו). עוד בניינים מכוערים הם בית יואל (שגם תקוע כמו עצם בגרון של מרקם היסטורי שצריך להגיע לרחוב יפו), בניין מדעי הרוח בהר הצופים (אולי צריך להחליף את כל הקמפוס הזה במשהו בקנה-מידה אנושי), או בית הכנסת הגדול שליד היכל שלמה.

נראה לי שמבין שני הרעיונות הללו כדאי להתאמץ יותר על הכבישים, כי שם יש כשל שוק: כל אחד (שיש לו רכב) מרוויח מהכביש, אבל החברה ככלל מפסידה - תאונות ועלותן, פקקים שיוצרים זיהום ואובדן ימי עבודה, ובעיקר חוסר היכולת לפתח עיר קומפקטית כשיש לך כבישים מהירים ברוחבים של כ-50 מטר, שגם גוזלים המון שטח (שהיה יכול לשמש תחבורה ציבורית למשל), וגם יוצרים מחסומים באמצע העיר.