חיימה לרנר בהר הצופים

כמו שאתם קוראים - חיימה לרנר, האיש והאגדה, מרצה בהר הצופים.

נדמה לי שלרמן קישר לפני המון זמן להרצאה+שיר של לרנר ב-TED. אם לא שמעתם, כדאי.



שני כנסים שכבר מאוחר להרשם אליהם (כי נסגרה ההרשמה), הם יום תחבורה ציבורית 2009, והרפורמה בתכנון במכון ירושלים.

אה - ויש גם את הדיוואלי בלוינסקי

ההרצאה המסעירה של סטורם

היה כיף לפגוש את כולם ביחד בכנס ביום חמישי. האמת היא שגם ביום שישי התקיים חלק של הכנס, אבל להורים לילדים צעירים אין תחליף ואין מחיר ליום שישי בבוקר...

ההרצאה שהכי הלהיבה אותי הייתה של סטורם קנינגהם. הוא דיבר על שבעת התנאים לקיום התחדשות, ובנה את הטיעון שלו בצורה כל-כך טובה - כל-כך נדיר במקומותינו. לכל טענה הייתה דוגמה, ולכל דוגמה הובאו הפרטים הרלוונטיים. אמנם היה בזה מימד של הטפה, אבל אני מקווה שלחלק מהמתכננים שישבו באולם זה נתן מכה בראש. במיוחד כשהוא דיבר על לא לבנות עוד מאותו דבר, אלא להשתמש בנכסים שקיימים - רק בנכסים שקיימים. אה - וגם על השיתוף של כל בעלי העניין - דרך "מנוע התחדשות" שהוא ארגון קבוע, ללא כוונת רווח.

כדי שיהיה לי מסודר - שבעת התנאים:
כללים: שימוש בעושר הקיים; אינטגרציה (בין תהליכי החייאה שונים בעיר); ושיתוף (בעלי העניין)
תהליכים: יצירת חזון; יצירת תרבות של התחדשות; שותפויות (P3 - אבל לא הפרטה)
מודל: מנוע התחדשות

בלי אלו - כך אמר סטורם - זה לא יעבוד.

אז איפה אנחנו נופלים?
1. שימוש בעושר הקיים - כבר שנים שאנחנו בונים פרברים על פרברים (אני מדבר על ירושלים, אבל זה נכון כמעט בכל עיר בישראל), ואזורי תעשייה ותעסוקה חדשים - במקום להשתמש במה שיש - ולשפר אותו

2. אינטגרציה - עשרות תכניות שיקום והחייאה, והרבה פעמים אחת לא יודעת על השנייה. אתן דוגמה: במושבים המתחלפים דיברו על התכנית למע"ר המזרחי בירושלים. ברוך יוסקוביץ' סיפר שכנראה לא יבצעו את החלופה של השקעת רחוב סולטן סולימן בתת-הקרקע, אלא ימצאו דרכים חלופיות. מאוחר יותר, באותו חדר, סיפר ראובן פינסקי מהרשות לפיתוח ירושלים , במסגרת הצגת התכנית לעיר העתיקה, על זה שעומדים להשקיע את סולטן סולימן.

3. שיתוף בעלי העניין - זוכרים את גוננים? בסוף זה נתקע על שיתוף הציבור. שיתוף הציבור זה שיתוף אמיתי - לא לפרוטוקול. אחרת זה, כאמור, לא בדיוק עובד.

4. יצירת חזון - קנינגהם טען שלתת למתכנן לתכנן בלי שיש חזון, זו "הטרדת מתכננים". אז איך זה שרק לתל-אביב יש חזון עירוני? כשנסיתי לקדם יצירת חזון שכונתי לגוננים, כולם הנהנו בהסכמה, אבל גיבוש תשובת השכונה לתכנית של העירייה הייתה דחופה יותר...

5. תרבות של התחדשות - דווקא כאן נראה לי שניר ברקת ייקח את העיר למקום הנכון. תרבות של התחדשות משמעה שלא רק מחלקת מהנדס העיר מקדמת משהו, אלא נוצרת מערכת שלמה שתומכת בפרוייקטים של התחדשות. כשניר ברקת דיבר על עזרה לעסקים, ואחר-כך גם ליזמים - נראה לי שהוא כיוון בדיוק לזה.

6. שותפויות - אצלנו מפריטים כל מה שאפשר. צריך ללמוד היטב איך ליצור שותפויות ציבוריות-פרטיות, בלי שהמשמעות תהיה הפרטת הנכס הציבורי. וזה אפשרי. חשוב שתהיה גם רוח גבית שתשדר למגזר הפרטי ששותפויות מהסוג הזה הם הדבר הנכון.

טוב, כנראה שלמנוע ההתחדשות לא אגיע היום... גם לא לסיפור על שותפות בין קניון לגינה קהילתית במלבורן. אז הנה - אני שולח את הפוסט הזה לא גמור...

סמינר ירושלים באדריכלות

ומעניין לעניין - באותו עניין...

הכנס הקרוב של סמינר ירושלים באדריכלות (25-27 בינואר 2009) יעסוק בנושא: עיצוב ירוק - מתאוריה למעשה. האנשים שידברו נשמעים ממש ממש רציניים, ואני מקווה שימלאו בתוכן את העמוד באתר המוקדש לתמלילי ההרצאות.

הליכה ברגל - מוכר הפרחים הקטן

[כאן הייתה צריכה להיות תמונה של מוכר הפרחים הקטן... פרטים בהמשך]

לרמן מזמין לכנס על הליכה ברגל. כבר קיטרתי על החוויה של הבוקר עם הילדים, בין כל הנהגים שכל-כך ממהרים שהם חייבים להגיע ממש ממש קרוב עם הרכב ואז לצאת ברוורס מה-זה-עצבני, אבל עכשיו כשאני עם הילדים באופניים זה ממש בלתי נסבל.

בימי שישי וערבי חג, נוספים לרשימת המשתמשים במרחב המדרכה הציבורית גם מוכרי הפרחים החאפרים. הם יושבים על המדרכה, ומשאירים רווח ממש צר לכל היתר. בדרך לבית הספר אנחנו רואים את הרכב הגדול שמוריד את הציוד ואת הילד שמוכר, כשאנחנו חוזרים מבית הספר הוא ממש בשיא הלחץ, וכשאנחנו יוצאים לפעמים לרכיבת שישי אחר-הצהרים, הוואן בדיוק אוסף אותם. עצוב, אבל זה הזכיר לי את "מישהו לרוץ אתו".

בשישי הזה הילד קצת הגזים, וחסם ממש את כל המדרכה. אמרתי לו משהו על זה, והוא הגיב ש-"אין מה לעשות", שהוא מזיז את השמשיה לפי השמש, ויש לו אישור מהעירייה (!) עניתי שגם לנו יש אישור ללכת (או לרכב) על המדרכה. זה לא ממש הזיז לו והוא בדיוק היה עם לקוח. אז ירדנו לכביש... כל-כך התעצבנתי שלא צילמתי.

עיכבתי את הפוסט הזה כדי לשים שם למעלה צילום שלו, אבל אז התחילו "החגים". אז למרות שהילד עם הפרחים ישב שם כל יומיים בערך (שישי+ערבי החגים) - אני לא ממש הגעתי לצלם אותו. אז אם יהיה פולו-אפ אתם תדעו.

לפחות יש קצת מודעות - הנה - אפילו מיינט כתבו על זה - כאן וכאן

חזרה לכנס - אני מקווה שהתובנות שלו יחלחלו למעלה, כי לא ראיתי נציג של משרד התחבורה, או של המשטרה.

ודבר אחרון - הכנס עולה 150 ש"ח, שזה לא מעט בשביל כנס של חצי יום. הרשו לי להפיג את תיאוריות הקונספירציה - כל הדוברים מגיעים בהתנדבות. אם למישהו קשה עם המחיר הוא מוזמן ליצור קשר עם תמר קינן, מנכ"ל תחבורה היום ומחר (052-8974583) שהצהירה שהכנס צריך להיות בהישג ידו של כל אחד.

שימור ככלי לפרשנות (2)

כריכת הקטלוג של התערוכה, מתוך http://www.bateibeer.com/

כמובטח, התייחסות קצרה להרצאה של אמנון בר-אור בכנס על שימור (לא שאני תמיד מקיים הבטחות).

אבל לפני זה עוד שני דברים קטנים מהכנס
(גם) ההרצאה של שמוליק גרואג עסקה ביפו, ונגעה אחר-כך בכפר לובּיא. זה כפר שהיה קיים עד 1948, ושכן איפה שהיום יער לביא, ליד צומת גולני (למיקום באתר זוכרות). שמוליק הראה צילומים נדירים של הכפר ותושביו, שמפוזרים כיום בעולם, וצילומים של התושבים שנשארו בישראל עולים לבית הקברות של הכפר - השריד האחרון שנותר ממנו. אז למה אני בכלל כותב את זה? התשובה היא שזה נגע ללבי, אבל גם קשור למה שכתבתי על זכרון. ההתמודדות עם הזכרון כל-כך קשה לנו, אז אנחנו נוטעים יער על חורבות הכפר (זה לא מונע מהשקדיות והסברס לבצבץ שם). ייעור הוא כלי מצויין להשכחה. כמעט כל היערות שאני מכיר כאן באזור שלנו, נטועים על טרסות חקלאיות לשעבר - למה? כדי להשכיח את הבוסתנים והחקלאות האחרת שהיו שם. לא ראיתי אפילו שלט הנצחה קטן לחקלאות שכיסתה את כל מה שהיום יער ירושלים. מה שמביא אותי להרצאה של אמנון בר-אור, שאם שמוליק הציב מולנו מראה שלא נעים להביט בה, אמנון קירב אותה לפנינו כך שלא נוכל להתעלם.

אמנון דיבר על יפו. הוא ערך עבודה ענקית עם הסטודנטים שלו על בתי הבאר, שהסתכמה גם בתערוכה (וגם באתר - רצוי לשוטט בו קצת - שימו לב לתיקי התיעוד של הבתים, ולמאמרים), ובעצם מאותם בתי באר והלא-שימור שלהם, הגיע אל הלא-שימור של כל יפו.

לא אלאה אתכם בתולדות העיר לדורותיה, אבל הנקודות העיקריות של אמנון בר-אור:

• יפו, שהייתה המרכז של המטרופולין, ואולי של הארץ כולה - הוסטה הצידה. מלהיות המקום שהכל נובע ממנו - העיר הגדולה והאינטנסיבית, עם הספָר החקלאי העצום, היא הפכה לצדדית.


• מאז הבריטים, מתנהל הרס עיקבי של העיר


• אחד הבתים היחידים שנותרו משכונת מנשיה שיצאה עם עג'מי מן החומות - הוא המוזיאון לאלו שפוצצו אותה - מוזיאון האצ"ל


• ה-"שימור" של יפו העתיקה הוא לא שימור - מקסבה צפופה ואינטנסיבית היא הפכה לגן צ'רלס קלור - השרידים הבודדים בגן לא אומרים לנו אפילו אם אנחנו בתוך הבית או מחוצה לו...


• השימור של "הסראייה החדשה" הוא משל לכל הדרך בה עושים שימור בישראל וביפו בפרט - ממוסד מרכזי בעיר, לקיר מונומנטלי ללא תוכן.


• ובתי הבאר - מתוך עשרות רבות של בתי באר (או שמא יותר?) שהיו ממוקמים בין הפרדסים, נותרו במפה של אמנון בר-אור וסרג'יו לרמן רק 53 בתים ששרדו, רובם ארמונות שעומדים כחורבות. מהפרדסים לא נותר כמובן זכר. במפה מסומנים 8 בתים לשימור, והיתר - 45 בתים שעל כולם ישנן תכניות לבינוי. כדאי לקרוא את המאמר על בתי-הבאר באתר.

שימור ככלי לפרשנות

עוד כנס, שבכלל שכחתי לדווח עליו כאן, התקיים היום בבצלאל הישן. התכנית כאן, ומתוכה שמעתי רק חלק, אבל אני מקווה שאת החלק הטוב.

אני לא רוצה לעשות "סקירה" אלא רק לספר על שתיים מההרצאות שממש הרשימו אותי, אבל דבר אחד בכל זאת - נזמי ג'ובה דיבר על העבודה שלהם ברשות הפלסטינית בארגון riwaq, והנקודה העיקרית שלו הייתה שאין שימור בלי קהילה. הוא הראה איך רותמים קהילה לשימור ויוצרים מקור גאווה לשכונה, ומשיגים עוד כמה מטרות על הדרך, כגון יצירת מוסדות קהילתיים חדשים (במבנים המשוקמים), ויצירת משרות בחברה מוכת אבטלה. רק כשהוא הזכיר את אחד הכפרים בו הם שימרו ספרייה במבנה היסטורי, קיבלתי הלם לרגע כשנזכרתי מאיפה השם מוכר לי - זה היה כפר שהייתה בו תקרית שאתם לא רוצים להזכר בה. זה פתאום זרק אותי בחזרה לקונטקסט הרחב יותר, והזכיר לי שוב שהמציאות תמיד יותר מורכבת ממה שנראה במבט ראשון.

ההרצאה שהכי הרשימה אותי הייתה של המרצה האורח ניל זילברמן, נשיא הוועדה לפרשנות ולתצוגה של איקומוס.

• הוא דיבר על הצמד אינטרפרטציה -- פרזנטציה (פרשנות ותצוגה), ואיך שאנחנו נוטים לבלבל בין השתיים. השנייה קשורה לסמכות, ולציפייה שהמבקר יצרוך את מה שהסמכות מספקת לו - באופן פסיבי. הראשונה (פרשנות) היא פעולה של יצירה אקטיבית של סיפור מהמציאות. לפרשנות שמות רבים, ובהקשר הישראלי קוראים לה לפעמים "ידיעת הארץ". הפרשנות היא מה שקושר את הזיכרון האישי עם הזכרון הקולקטיבי.
• הוא דיבר קצת על נארטיב, ואיך שכולם מדברים עליו היום... "כל אתר הוא עמוד בנארטיב" - נשמע דביק קצת אבל בשביל זה יש אמריקאים...
• מדינת הלאום נמצאת כל הזמן בנסיון להוכיח את הנארטיב של קיום סט טהור או מוגדר של אבות קדמונים, אבל בעולם משתנה, של תפוצות הולכות וגדלות, ותנועת אנשים מתגברת, כל אתר שמנסה למכור לנו את הסיפור הזה נראה כמו מונומנט לאמיתות של המאה ה-19. מדינת הלאום היא האויב של השימור מהבחינה הזו, ומצד שני - כל רשויות השימור כולן, הן לאומיות. אפילו הנציגויות המקומיות לאיקומוס הן על בסיס מדינה.
• בגלל שהנארטיב הוא חד-מימדי, אתרי המורשת הופכים לסטנדרטיים - כמו קולנועים שאמנם מציגים בכל פעם סרט אחר, אבל הם בעצם אותו דבר: על שביל מסומן מהחנייה, לאתר, וגם בתוכו על שבילים מסומנים עם שלטים על כל אבן, ונופים כדי להצטלם את צילומי "הייתי כאן", ובסוף - לאיזושהי חנות מזכרות, ובחזרה לחנייה. והבנאדם כנראה היה במאות אתרים כאלו רק בשנה האחרונה... בקיצור - התוכן נשכח, והאתרים הופכים ללא-מקומות.
• אתרי מורשת הם הכלים למשמעות. המשמעות עצמה היא הפרשנות שכל אחד באופן אישי נותן להם. אנחנו צריכים לראות את עצמנו כמשמרים את הכלים והנגישות אליהם, ולא את המשמעויות - שמשתנות מאדם לאדם, ומתקופה לתקופה.
  
• ודבר אחרון - משבר האותנטיות. במקור, בכל אמנות השימור למיניהן נקבע שהקריטריון החשוב ביותר לשימור, או אולי ההכרחי, הוא אותנטיות. אם זה מקורי, ועתיק ככל שניתן, זה ראוי לשימור. כיום, המעבר לשימור מסורות לא-מוחשיות, העמיד את הקריטריון הזה במשבר. יש שטוענים שכל הסיפור הומצא רק כדי לתת למדינות שאין להן מסורת בנוייה "אמיתית" אפשרות ליצור אתרי מורשת עולמית, אבל הוא נתן דוגמה מדהימה שמראה שזה לא בדיוק ככה: בעיר נארה ביפן, ישנה מסורת ארוכת שנים - לפרק מדי כמה שנים את המקדשים ולבנותם מחדש. על פי כל הכללים של איקומוס זה לא נחשב אותנטי - המבנים שם הם בני 15 (או שמא 50? לא ממש משנה) בסך-הכל. זו הסיבה ששם כינסו את ועידת נארה על אותנטיות (המסמך כאן). המסקנה היא שצריך להתייחס יותר ברצינות למסורת לא-מוחשית (intangible).

כבר קצת מאוחר, אז להרצאה של אמנון בר-אור אתייחס בפוסט אחר

עיצוב המרחב בישראל מאז 1948

לרמן כבר עידכן על הכנס (כאן - והוא גם הדגיש שהיום הראשון מתקיים לצערו בירושלים :-) . האמת היא שקשה למצוא תוכנית מסודרת של הכנס באתרים של שני הגופים שמארגנים אותו. באתר של ביה"ס למדיניות ציבורית בירושלים אין כרגע אפילו איזכור לכך שיש כנס. כשמסתכלים בלוח המודעות - מוצאים את זה בסוף - בין תמונות טקס סיום לבין פרטי ההרשמה לתכנית הלימודים... אז לנוחיותכם - קישור ישיר לתכנית הכנס, כולל אפילו קישורים לתקצירי ההרצאות

לדעתי היום הראשון הרבה פחות מעניין - עוד ועוד גיאו-פוליטיקה. עוד ועוד פריפריה. מעניין שאת המושב על ירושלים הכניסו בין הנגב והגליל לבין יהודה ושומרון. למרות שכאילו שמים דגש על ירושלים - למעשה דוחפים אותה לפריפריה על-ידי היחס הזה.

היום השני, לעומת זאת, מתייחס יותר לערים נורמליות, ועוסק בנושאים שאפילו בעיירת הפיתוח ירושלים מתמודדים איתם: התחדשות עירונית, רגולציה, גלובליזציה, מרכזי ערים, הון ושלטון. לצערי היום הזה מתקיים בתל-אביב, ולכן אין הרבה סיכוי שאצליח להגיע אליו ;-)

כנס הרצליה והכנסת

השער לכנסת

יום הדיונים הראשון של כנס הרצליה נערך השנה בירושלים. הרבה נכתב על המשמעות של התמקמות הכנס בכנסת - אפשר לתהות האם למועדון סגור של חברים יאותו הח"כים להשכיר את ביתם-ביתנו, או שמא אנו רואים כאן את "המחוקקים החדשים" עם או בלי מרכאות - מתמקמים במקומם הטבעי...

המושב האחרון הוקדש לירושלים, ואני יצאתי ממנו עם הרגשה מאוד קשה, אבל לפני כן גילוי נאות: במסגרת עבודתי במכון ירושלים הוזמנתי לכנס, הגעתי אליו, ואף הייתי שותף ליצירת ההצגה של המכון. על ההצגה שלנו, מן הסתם, לא אפרט.

אז מי היה שם? יולי אדלשטיין פתח בשאלה הקצת-מוזרה בעיני: מי צריך להחליט על ירושלים? למה מוזרה? כי לדעתי כל דבר בעולמנו אינו שייך רק לנו. מה עם עתיקות אתונה ורומא? מי אמור להחליט על נכסי צאן הברזל של התרבות המערבית? הם גם שלי! ומה עם הקיבוץ שנולדתי בו? למה אין לי מילה שם? ואיך זה שבאתר הטיולים החביב עלי עומד פתאום אתר תיירות? למה לא שאלו אותי? טוב - הבנתם. בקיצור, אני מרגיש שבירושלים ניתן לנו אוצר לפיקדון, ואנחנו צריכים לשמור עליו. בסוף המושב יולי אדלשטיין קצת ענה, כשהזכיר ציבור גדול שאינו אתנו אבל יש להתחשב בו - הוא ציטט יפה מ-"ניצבים" ומי שרוצה יכול לשמוע באתר של הכנס.

עודד ערן התייחס לחלוקת האגן ההיסטורי והדגים באותות ובמופתים עד כמה זה בלתי-אפשרי

אילת מזר. שימו לב לבחירת הדוברת. האם זו המחשבה האסטרטגית שמציע המכון למדיניות ולאסטרטגיה בבית הספר לממשל? שיבת ציון? עזרא ונחמיה? חומת דוד חוברת לחומת שלמה ליצירת "חוברה לה יחדיו"? אני התחלחלתי. לא מדברי אילת מזר, שהיו גם הם משיחיים ועיקרם היה הדגמת הקיום של המקרא בממצא הארכיאולוגי, אלא מבחירת מארגני הכנס לדבר על ארכיאולוגיה - האסטרטגיה לירושלים - התרכזות בעבר.

צבי צמרת וזאב סגל האירו כל אחד מתחומו המאוד שונה את ירושלים, אבל גם הם לא התייחסו לירושלים של מטה. כל הדוברים התייחסו לעיר כאל פלקט - סמל, והשורה התחתונה של כולם הייתה שירושלים "מאוד חשובה". נו, יופי.

לא נראה לי שנבוא בירושלים של מעלה, אם לא נלכלך את הידיים קצת לפני כן - בתכנון ובנייה, בניקיון ואיכות הסביבה, בשרותי ציבור ובמזרח העיר. אנשים חיים כאן.


מישהו רואה את שערי דוד פלומבו?

הכנסת

הייתי כבר כמה פעמים בכנסת, אבל אתמול היה לי זמן להסתכל קצת, וגם לראות בפעם הראשונה את האגף החדש. הדבר הראשון ש(לא) רואים הם שערי דוד פלומבו, הפסַל שנהרג משרשרת שבת כשרכב על אופנוע בשנת 1966. השערים המונומנטליים שעיצב עבור בית המחוקקים מתגמדים ליד מה שכינתה מישהי שאני מעריך: שער ברנדנבורג. את השערים המקוריים הציבו בצד - הם משמשים מקום ליונים ותוך מספר שנים יהיו אולי מוסתרים לגמרי על-ידי הצמחייה. קצת על השערים ויצירות אחרות בכנסת, עם תמונות יפהיפיות של פלומבו ושל השערים - כאן

השער החדש הופך את הרחבה האדירה שלפני הכנסת - ששידרה תמיד שילוב של כבוד - כיכר הקתדרלה - עם שוויון - אולי בפני החוק - הופך אותה לרחבה עם גוון פשיסטי. זה אינו שער פתוח או גדר שיודעת להיפתח (בסגנון פלומבו), אלא שער שדרכו יכול לצעוד מצעד, אבל אתם ואני לא.

ברחבה עצמה מגיע קרדיט ענק למתכנני האגף החדש - הוא פשוט בלתי נראה (!), למרות גודלו.

ובתוך הכנסת - לא אייגע, אבל היא ממש לא כמו מבחוץ. ברגע שנכנסים מהחלל העצום של הרחבה, נשפכים ישר למסדרונות וחללים קטנים - יחסית. זה יוצר דיסוננס, אבל נראה לי שכאן אסיים (אסור היה להכניס מצלמות).

לכנסת יש חניית אופניים! (לא - אלו שבתמונה אינם שלי...)

עיר תוססת או עיר רפאים?

אני הגעתי לכנס באיחור, וישבתי בלובי לצפות בטלויזיה במעגל סגור שהקרינה את הכנס. הספקתי בעיקר להתרשם מההפסקה ומהמושב השני.
הדברים שעולים בראשי:
עמית - הצגת את קריאת המצוקה של הצעירים באופן משכנע ביותר. לא הזדהיתי עם חלק ממה שאמרת - אני לא חושב שזה עד-כדי-כך נורא לגור קצת הצידה מהמרכז עצמו, ושלא צריך לעשות מאיתנו בלתי-כשירים - אנחנו יודעים לעלות על אוטובוס, מונית או אופניים, ולא רק הולכים ברגל. מה גם שמוסדות החינוך הגבוה נמצאים ברובם לא במרכז, כך שמי שרוצה באמת להגיע ללימודים ברגל מתגורר במעונות רזניק. דבר קטן נוסף שכולנו מודעים לו - את המצב מנצלים לא רק בעלי הדירות, אלא גם השוכרים! למרבה הזוועה הסטודנט שגר בדירה לפניך יספסר בשמחה במספר הטלפון של בעל הבית תמורת כמה לירות או תמורת זה שתקנה ממנו את המקרר... אבל יש לי הרגשה שהקריאה שלך נפלה על אוזניים קשובות - לפחות בין באי הכנס.

אורי עמדי ואילן האזרחי, דיברו לדעתי מאוד יפה. אילן האזרחי העלה את העניין הכל-כך נכון, שתושבי החוץ, גם אלו שאינם מתגוררים בדירותיהם, אינם אויבים. הם ברובם אנשים שניתן לדבר אתם, ואילו יסבירו להם עד כמה זה יכול לעזור לעיר הם אולי ישכירו את הדירות לצעירים בשמחה. משהו כמו "אמץ סטודנט ירושלמי". שניהם סיפרו על מקרים של מחזיקי "דירות רפאים". אחד בונה את מרכז תרבות עמים לנוער ותורם שנים לנחלאות, והשני בסך-הכל שלח את בנו להיות אנימטור בירושלים (אפרופו המעמד היצירתי). במילים פשוטות - הם לא קונים סתם דירה להשקעה, ויגיעו אליה בגיל תשעים - רבים רוצים ויכולים להשקיע בעיר, ורבים גם עושים זאת. לחבר המועצה שלמה מליק הייתה שאלה אחת במקומה - האם נעשתה בחינה של דירות רפאים בערים גדולות בעולם? התשובה הייתה שלא.

גם הפאנל היה מעניין, ושלמה חסון הפליא כתמיד בתור המנחה. מהנדס העיר הבהיר שם לדעתי שהסוגייה רחבה יותר מאשר דירות רפאים או דירות לצעירים, ולדוגמה הביא את מאות הדירות בשכונת רחביה, התפוסות על-ידי רופאים, עורכי-דין וכו'. העירייה מנסה לפנות את המשרדים והקליניקות הללו, אך הם טוענים ובצדק, שאין לאן לעבור - במרכז העיר לא נבנים משרדים... המסקנה היא כמובן שבניית משרדים במרכז העיר עשוייה לפנות דירות רבות בשכונות כמו רחביה וקריית שמואל. גם ליתר הפאנליסטים היו דברים מעניינים לומר.

סחטיין לכל העושים במלאכה.