אתמול, כשעשרות האלפים עמדנו בכיכר פריס, המוזיקה שלפני העצרת הופסקה, היה רגע של שקט עוצמתי מדהים. השקט הופרע בצרחות לתוך המיקרופון: העם -- דורש -- צדק חברתי. באותו רגע רציתי שיהיה קצר במערכת ההגברה. הייתה לי הרגשה שלהמון השקט הזה, שיודע שאם הוא ירקע בכוח האדמה תרעד - להמון הזה מגיע קצת יותר.
כנראה שעוד הרבה חשבו כמוני, כי רק עשרות ידיים בודדות הורמו במענה לקריאה, והמענה בקושי נשמע. הייתה הרגשה שהציבור עבר פאזה. הלהט שהיה כאן בהפגנה הקודמת נרגע. אנחנו כבר מרגישים מספיק בטוחים בעצמנו כדי להיות שקטים. הציבור בפאזה אחרת, אבל מי שמאחורי המיקרופון עוד נמצאת בהפגנה הקודמת.
אוקיי - התעלמתי מהצעקות וחיכיתי למוצא פיו של הדובר הראשון (אל דאגה - לא יבוא כאן תאור של כל הדוברים - נשברנו והלכנו מהר מאוד). ואז אני שומע שהוא אומר שלנו יש אחריות, ולא נעזוב אתכם. רגע - מתי זה נהיה אנחנו ואתם? חשבתי שכולנו בסיפור הזה ביחד. ומה פתאום יש לו אחריות עלי - מה זה השטויות האלה? בקיצור - מישהו שם שיכור מרוב כוח, אבל לא מסוגל לתת תשובה ל-60 אלף איש שעומדים בשקט ומחכים לשמוע משהו אמיתי. אז הוא שוב צועק - העם -- דורש... בנקודה הזו הצטרפו אליו שני מתופפים מהגג של הבנק - זה היה מביך, כי בקושי ענו להם.
אני רציתי לשבור את הציניות, אבל בשורה גדולה לא שמעתי שם.
