יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

ההנהגה מנותקת מהעם

אתמול, כשעשרות האלפים עמדנו בכיכר פריס, המוזיקה שלפני העצרת הופסקה, היה רגע של שקט עוצמתי מדהים. השקט הופרע בצרחות לתוך המיקרופון: העם -- דורש -- צדק חברתי. באותו רגע רציתי שיהיה קצר במערכת ההגברה. הייתה לי הרגשה שלהמון השקט הזה, שיודע שאם הוא ירקע בכוח האדמה תרעד - להמון הזה מגיע קצת יותר. 

כנראה שעוד הרבה חשבו כמוני, כי רק עשרות ידיים בודדות הורמו במענה לקריאה, והמענה בקושי נשמע. הייתה הרגשה שהציבור עבר פאזה. הלהט שהיה כאן בהפגנה הקודמת נרגע. אנחנו כבר מרגישים מספיק בטוחים בעצמנו כדי להיות שקטים. הציבור בפאזה אחרת, אבל מי שמאחורי המיקרופון עוד נמצאת בהפגנה הקודמת.

אוקיי - התעלמתי מהצעקות וחיכיתי למוצא פיו של הדובר הראשון (אל דאגה - לא יבוא כאן תאור של כל הדוברים - נשברנו והלכנו מהר מאוד). ואז אני שומע שהוא אומר שלנו יש אחריות, ולא נעזוב אתכם. רגע - מתי זה נהיה אנחנו ואתם? חשבתי שכולנו בסיפור הזה ביחד. ומה פתאום יש לו אחריות עלי - מה זה השטויות האלה? בקיצור - מישהו שם שיכור מרוב כוח, אבל לא מסוגל לתת תשובה ל-60 אלף איש שעומדים בשקט ומחכים לשמוע משהו אמיתי. אז הוא שוב צועק - העם -- דורש... בנקודה הזו הצטרפו אליו שני מתופפים מהגג של הבנק - זה היה מביך, כי בקושי ענו להם. 

אני רציתי לשבור את הציניות, אבל בשורה גדולה לא שמעתי שם. 

4 תגובות:

  1. אני לא כל כך מסכים אתך. הדברים של מודי בראון ושל ארנה בנאי היו חזקים מאד, בלי פחד לדבר גם על נושאים אולי פחות קונסנזואליים. היתה המון התלהבות באוויר, מגוון מגזרים ופסיפס אנושי חגוון ומרהיב.
    אני שונא ססמאות וצעקות המוניות, וממעט לשתף פעולה עם ה"מפעילים" למיניהם - גם אם אני מזדהה עם הקריאה. במיוחד מפריעים לי הרבים שחוזרים על הססמאות בלי להבין במה מדובר (בתי וחברותיה, למשל). לשקט יש באמת כח אדיר, אבל למרות כל אלו להפגנות דינמיקה משלהן ול"נאומי כיכרות" יש צורך בסוג של רטוריקה שאתה אולי תכנה צינית ושיכורת כח, אבל זה לא בהכרח המצב. אני לפחות הרגשתי שעצם הנוכחות של הרבים הללו היא משהו אמיתי.

    השבמחק
  2. גם אני חושב שאורנה בנאי דיברה יפה. ממרחק של יומיים אני יכול לומר שאולי הבעיה הייתה בציפיות אצלי. לא רציתי שקט, אבל רציתי משהו אחר מסיסמאות שנצעקות אל מיקרופון.

    השבמחק
  3. המשהו האחר לדעתי הוא עצם היציאה מהבית, במיוחד של כאלו שאינם מפגינים מתורגלים (כמוני) שמגיעים לכיכר פריז פעם בכמה חודשים לפחות. אני רואה עד כמה היה חשוב לבן שלי ולחבריו - בני 16 - להגיע ולהשתתף, אני רואה את תנועות הנוער שמשתתפות, את הסטודנטים ואת הקשישים שקשה להם ובכל זאת מגיעים - אותי זה מעודד וממלא שמחה.

    השבמחק
  4. יאיר, מבין לגמרי את ההרגשה. לפעמים מי שלוקח את המיקרופון באמת לא מחובר לקהל עד כדי תסכול. עם זאת, ובלי להתפשר על "איכות המחאה", באירועים מסוג זה, אני לוקח בחשבון שיקרו דברים כאלו. כאן המקום לחכמת ההמונים האמיתית. ליכולתו של הציבור להמשיך ולהחזיק באבחנה הבריאה - מה נכון ומה לא. אני לוקח בחשבון שיש "מעידה" פה ושם בהנהגה ומקווה שחברי לדרך ידעו גם הם להבחין בין עיקר לטפל. אם זה לא יקרה, אולי אדחף בעצמי קדימה (או שלא...).

    השבמחק