למקבלי ההחלטות אין אמון בתכנון

נורית אלפסי כתבה בשישי האחרון בדמארקר על המקרה המוזר שיכול היה להיות מצחיק אם הוא לא היה עצוב, של תכנית "רובע מנחם" בבאר-שבע, שמקודמת במקביל לתכנית המיתאר העירונית, למרות שהיא סותרת אותה. נורית אלפסי מציעה ארבעה מבטים - הרובע כפתרון למצוקת דיור והכנה לקליטת האוכלוסייה שתגיע עם הצבא; האבסורד של בניית [עוד] שכונה של צמודי קרקע; האבסורד העוד-יותר-גדול של קידום תכנית שבוטלה על-ידי תכנית המיתאר העירונית; והאבסורד הכי גדול -- שקידום הרובע ותכניות נוספות בעצם נסגר בין האוצר לעירייה במסגרת הסכם גג, וההליך התכנוני הוא מראית עין בלבד. שימרו לעצמכם את הקישור (או שתסמכו על כך שכמו כל מה שמופיע כאן מימין ב-"סקירת ספרות", הוא יישמר כאן), וחיזרו אליו כשאתם צריכים ציטוט להתמוטטות השיטה התכנונית בישראל.

האם זו התמוטטות? מתכננת חכמה אמרה לי לא מזמן, שכל פתרון שאנו מוצאים רק מחזק את השיטה, הופך אותה לעמידה יותר, ומנציח אותה. אם המנגנונים עוקפי התכנון (כאן -- הסכמי גג, קידום במקביל של תכניות סותרות) פותרים בעייה, כנראה שהם מרחיקים עוד יותר את שיפור השיטה כמו שהיא.

כאן ייבנה (למסמכי התכנית)

ולעצם העניין -- מדוע יש חוסר אמון כה עמוק של מקבלי ההחלטות (וכאן זה לא קשור לציבור) בתכנון המיתארי? אני חושב שיש בעיקר שתי סיבות:

  

ראשית -- כולם כאילו יודעים תכנון. זה בסך הכל מקצוע אינטואיטיבי. אוקיי -- ברור שלא, אבל כמו שרובנו מרגישים נוח לקרוא את חוזה השכירות בעצמנו ולא לקחת עורך דין, או מקסימום להראות לחבר או לאמא - אבא, כך כנראה מרגישים אנשי העירייה והאוצר גם לגבי תב"ע שכונתית. כנראה שמטבח הם לא היו בונים בעצמם, ואולי גם לא פונים לחבר עם מחלה, אבל תכנון זה בקטנה. רוצים עוד דוגמה למקצוע שמקבלי ההחלטות (ורבים ממכם) חושבים שההכשרה והרישוי בו הם סתם, כי כל אחד יכול: נהיגת מונית. מי שחשוב לו המעמד של תכנון מיתארי, שיחשוב עוד פעם אם הוא בעד UBER.

  

שנית -- תכנון זה כאילו ליפי נפש. כשרוצים לפתור בעייה אמיתית צריך נדלניסט או בולדוזר -- מישהו שלא יתעכב על זוטות כמו תשתיות, הליכה ברגל, צמידות דופן וכל הדיבורים של מתכננים. לפעמים זה מתכנן (אבסורד בפני עצמו), אבל כשהוא מקדם תכנון יזמי בנעליים של בולדוזר, הוא (לרוב? לפעמים?) לא ישאל שאלות מיותרות. גם זוטות כמו היתר בנייה כבר לא עומדות בדרכו של הבולדוזר בחלק מהמקרים.

זאת ועוד -- האבחנה החדה בין תכנון מיתארי, שנתפס כאקדמיסטי ויפה נפש, לבין תכנון נדלניסטי, היא שמאפשרת לשר האוצר וליתר מקבלי ההחלטות לקדם בשוויון נפש את שתי התכניות הסותרות -- כי כביכול מדובר בשני דברים שונים, ואין הכרח שיהיה מיתאם. מזכיר את מה שקרה עם תמ"א 35 והיישובים החדשים.

ועוד מנגנון יזמי עוקף תכנון וסותר מיתאר -- תמ"א 38. מגיע לעיריית ירושלים שאפו גדול על העלאת תכניות תמ"א 38 על מפה בממ"ג העירוני - (חפשו מימין "התחדשות עירונית", ותודה, יועד). אפשר לראות שאם עכשיו נראה לנו שמתחילה התעוררות של תמ"א 38, אז זה ממש קצה הקרחון, וגם -- רחביה, טלביה, קטמון, נחלאות, ויפה נוף -- הן כמעט השחקניות היחידות במשחק הזה:

תמ"א 38 בירושלים בשלבים שונים של אישור

ודבר אחרון -- הרוכב לאוטובוסים -- תודה :-)

תכנית אסטרטגית לבאר-שבע

כדאי לקרוא את הכתבה בדמרקר, שעוסקת בתכנית אסטרטגית לבאר-שבע, מציבה יעדים, ואפילו אינדיקטורים. אבל חבל שאין שם הבחנה ברורה בין האינטרס של באר-שבע, לבין האינטרס של "פיתוח הנגב והגליל", של גופים כמו תנועת אור, או המשרד לפיתוח הנגב והגליל (שהאתר שלהם לא עולה לי מהבוקר). כי מטרופולין זה אחלה, ואני כמובן בעד, אבל לפני זה צריך בתוך העיר מסה קריטית של שרותים איכותיים (תרבות, חינוך...), ותעסוקה, בשילוב של מסה קריטית של ביקוש לכל אלו. 

בקיצור, דנילוביץ' רוצה "אוכלוסייה איכותית", וזה אחד הדברים שבאר שבע צריכה, אבל גופים אחרים נותנים תמריצים לאותה אוכלוסייה בדיוק, להגיע אל היישובים הכפריים שסביב באר-שבע. 

ובעניין משיכת האוכלוסייה האיכותית יש גם צד שני - מה עם האוכלוסייה שגרה כבר בבאר-שבע כיום? מה עם שרותים ברמה נאותה עבורם? זו השאלה ששואלת סיון פיסטרוב. אדריכל שאני מעריך אמר לי פעם שהנגב צריך להתמחות באיכות חיים, ולא בעוד ועוד אוכלוסייה. אחרי שמתן דהן מעמותת "איילים" ענה לסיון שדלתות המשרד לפיתוח הנגב והגליל תמיד פתוחות בפניו, היא לא קיבלה זכות תגובה לתגובה בהארץ, ולכן תשובתה נמצאת בעבודה שחורה.

וסתם משהו קטן - כשמילאו את כבישי ומדרכות העיר בהוראות למרתון - כיוונים, איפה להציב גדרות ותחנות מים - הייתי בטוח שזה איזה ספריי מיוחד - משהו שנמחק מתישהו. מסתבר שזה כנראה יקח זמן...

(בתמונה רחוב הרצוג, היום)

קניונים ומרכזי הערים

איזה יופי - במשרד הפנים החליטו לנסות להחזיר את הקונים למרכזי הערים. אחת הערים שתקבל סיוע לשיקום מסחרי של המרכז היא באר-שבע. רק שבמקביל מוקם שם הקניון הגדול בישראל... שוב מסתבר שהכוחות הכלכליים עדיין כל-כך הרבה יותר חזקים מגופי התכנון, ותמיד המדינה תעסוק בשיקום במקום במניעת הנזק שגורמים אותם אינטרסים כלכליים (העיקר שהקניון יהיה "ירוק" - נו באמת)

אז באמת כל הכבוד, אבל במקום מינהל התכנון במשרד הפנים, הייתי ממליץ לועדות המחוזיות להימנע מאישור של קניונים בשולי הערים או גרוע יותר - מחוץ להן, אחרת לעד נעסוק בשיקום. אולי העיר הבאה תהיה נתניה? כמו שאומר אליאב (שאצלו ראיתי את כל הסיפור לראשונה) - לא לומדים.

ועניין אחר לגמרי:
העיר הים-תיכונית הנחמדה הזו היא עזה. כנראה שמקרוב זה נראה קצת אחרת.

הגירה שלילית מירושלים

מאזן הגירה לירושלים וממנה לפי מחוזות. מקור: על נתוניך ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל

האם ההגירה השלילית כל-כך גרועה לעיר? אני לא בטוח. אתמול היה לי דיון קטן על הנושא:

אני טענתי שההגירה מירושלים, כל עוד היא ליישובי המטרופולין (והיא אכן כך - אפשר לראות בגרף למעלה - המאזן עם המטרופולין הוא בערך פי שניים מהמאזן לאזור המרכז), היא שבונה את המטרופולין, וירושלים צריכה לחזק את עצמה כמרכז שמספק לאותם תושבים, ממעלה-אדומים ועד בית-שמש, שרותים: תעסוקה, חינוך, תרבות (עד כאן לא חדש - כבר כתבתי את זה. למשל כאן)

דן טען שלירושלים אין ולא יהיה מטרופולין. כלומר שרוב תושבי הכביכול-מטרופולין, מתגוררים בעיר עצמה, ואין מקום בסביבה למטרופולין. כמו באר-שבע, שגם לה יש תכנית להפוך למטרופולין, אבל אין כל-כך סיכוי שזה יקרה בעתיד הנראה לעין. ירושלים צריכה להבין שבסיס ההכנסה שלה הוא דווקא הארנונה למגורים, ולכן כל תושב שעוזב הוא הפסד הכנסה נטו לעיר - אפילו אם הוא עובד, לומד ומבלה כאן, במקומות שמשלמים ארנונה. וחוצמזה - גם אם תעביר את כל מבשרת לתל-אביב, לא ייסגרו חנויות במרכז העיר, ולא כיתות בתיכונים.

לזה עניתי שדירות בירושלים לא נשארות ריקות, גם כשהדייר עובר למעלה-אדומים. הדירה תימכר או תושכר, ותמשיך לשלם ארנונה למגורים.

השאלה היא מאוד קונקרטית - אם בונים במרכז העיר מגדל - האם העירייה צריכה להכריח את היזם לפתח את כולו או חלקו לשימושים עסקיים, או שדווקא להפך - שייפתח שם מגורים שיכניסו עוד ארנונה ומהר (לא קשור כרגע האם הדיירים יגורו שם בפועל או לא), ולא עסקים שעלולים להיסגר מחוסר ביקוש?

טוב, הייתי שמח לשתף אתכם בהמשך, אבל נאלצנו לקטוע את הדיון, וההמשך בוא יבוא...