לפני שבועיים ניתן פסק דין בבית משפט לעניינים מינהליים (מחוזי) בירושלים, שביטל את מכרז 405/2010 לשיווק קרקעות לבנייה בליפתא (כאן המכרז באתר ממ"י). פסק הדין (כאן באתר בתי המשפט) לא מבטל את תכנית 6036 משנת 2006 (כאן באתר משרד הפנים). שמייעדת את הכפר לשימור ולפיתוח.
מה קרה בליפתא? האם הכפר הפלסטיני הנטוש ניצל מצפורני הטייקונים, וישומר לדורות הבאים? האם קנו לליפתא זמן, אבל בזמן הזה יימשך שוד האבן ותימשך ההתפוררות של מה שנשאר מהכפר המפואר הזה? או שירושלים פשוט בדרך לוותר על עוד עתודת קרקע למגורים, שלא לומר על החזות של הכניסה לעיר, ואולי גם על השימור של אחד המקומות ההיסטוריים המשמעותיים בעיר?
כנראה שהמציאות, כרגיל, טיפה יותר מורכבת ממה שנראה ברגע הראשון. אילן שטייר - מי שמרכז את המאבק נגד הבינוי בליפתא - כתב לי, שהדרך של ליפתא לעצמאות עוד ארוכה (אילן - אני מקווה שזה בסדר שאני מצטט אותך, זה פשוט משפט כל כך יפה...).
אז מה היה לנו שם?
נתחיל מהתכנית, אבל לא הנוכחית, אלא תכנית ישנה יותר (2351), מאמצע שנות ה-1980. התכנית ההיא ייעדה את רוב ליפתא לשמורת טבע ולשטח נוף פתוח. את השטח שיועד לבנייה ייעדו למוסדות. הנה קטע מתוך ההוראות לגבי השטח לבנייה: "שימושים אשר אינם מטילים מגבלות על סביבתם"; "אכסנית נוער, חדרי תצוגה, כיתות לימוד, מוזיאונים..."; "האזור ... ישאר פתוח לציבור. לא יותרו שימושים המחייבים סגירת האזור לציבור הרחב. ייאסר גידור ...". בקיצור - התכנית ניסתה לשמור את השטח של ליפתא לציבור הרחב. אתם תוהים מי המתכנן? עיריית ירושלים - מחלקת תכנון העיר - האגף למדיניות תכנון.
הלאה - אנחנו בתחילת שנות ה-2000. העירייה כבר לא עורכת תכניות בעצמה, והמתכננים של התכנית החדשה (זו תכנית 6036 שעדיין בתוקף - לפיה שיווק המינהל את הקרקע) הם קרטס-גרואג עם שלמה אהרונסון. התכנית החדשה מייעדת חלקים גדולים של הכפר לבנייה, ויוצרת 268 יחידות דיור ועוד בית מלון אחד של 120 חדר. הכניסה העיקרית לשכונה היא מכיוון כביש 9, וברוב המגורים מאושרים גם צימרים ומשרדים. יש גם אזור למסחר ומגורים עם גלריות, בתי קפה וכולי.
מבחינת השימור ההוראות נראות מאוד מחמירות. לפי רגישות של מתחמים הם יורדים לפרטים הכי קטנים, כל הטרסות הן לשימור, ויש אזורים שמותר להשתמש רק באבן שנמצאת במקום (שימוש חוזר). גובה הבנייה המירבי באזורי המגורים הוא 10 מטר (3 קומות +). כן - מוסיפים שם הרבה בנייה. הנספחים (כולל "חוברת הוראות אדריכליות ונופיות") לא נסרקו על-ידי משרד הפנים\ממ"י, ולכן לא ראיתי את נספחי הבינוי, אני משער שהתוספת היא תמיד בדירוג, כלומר שהחזות הכללית תהיה צפופה, אבל באיזושהי צורה "אורגנית".
בקיצור - התכנית כנראה מטפלת באדריכלות בצורה מאוד רגישה. הדיון הסוער סביב אישורה לא היה על אדריכלות, אלא בעיקר על זיכרון. אסתר זנדברג כתבה ב-2004 שהכפר הוא "אנדרטה לא רשמית לפרק מכריע בהיסטוריה של שני העמים", אבל ההתנגדויות שהוגשו סביב נושא הזכרון (למשל התנגדות "במקום" שאפשר לקרוא כאן) נדחו ברובן. הוועדה המחוזית כתבה שהתכנון והבנייה בכפר הן "פעולות ריבוניות בגבולות 1967" (3.2.2005) רק לגבי הטענה שצריך לשמר את הזכרון הקולקטיבי - הוועדה המחוזית קיבלה את הטענה, וקבעה כי ישומרו המסגד ובית הקברות.
תיכף יבוא תיאור קצר של מה שקרה כשהמינהל שיווק את הקרקע, אבל לפני זה משהו קטן על הזכרון - זו כנראה שאלת המפתח כאן. את בקעה וקטמון ישבו בעולים חדשים עוד תוך כדי המלחמה. גם מאז שמלחה יושבה ביהודים עברו הרבה שנים. דיר יאסין זה כנראה סיפור מיוחד, ושם גם לא התיישבו תושבים, אלא הוקם מוסד. הקסטל, בית נקופה, שורש, בית מאיר - כולם (ורבים אחרים כמובן) יושבים בכפרים ערביים שננטשו. אז אוקיי - אולי זו דרכו של עולם, אבל לא הגיוני להשאיר אחד? כפר אחד שישאר כאיזושהי עדות למה שהיה כאן הרבה לפנינו? ולא - לא רק עדות אדריכלית.
אז רק כדי לסכם את הכרוניקה, אנחנו מגיעים לשנת 2011, והמינהל משווק את הקרקע לפי תכנית 6036. הנה מה שקרה:
לקראת המכרז הוקמה קואליציה אזרחית להצלת ליפתא, שדיברה בעיקר על הרס של ערכי טבע ונוף, ועל מינהל לא תקין - היו כל מיני תנאים תנאים למתן היתרים (בתכנית) - תכניות מפורטות וכולי, ובין היתר שיהיה תיעוד מפורט - ארכיאולוגי וחלוקה למתחמים. הטענה היא שהמינהל משווק את הקרקע לפני שיש תיעוד כזה, שעשוי להשפיע מאוד על הבנייה באזור. הייתה כמובן גם עצומה, וסקר ארכיאולוגי ראשוני, אבל טענת המינהל הלא-תקין (ספוילר) היא הטענה שניצחה בעתירה.
אחד מתנאי המכרז היה שכל זוכה במכרז עורך את הסקר השימורי על המגרשים בהם זכה. הסקרים כולם מצורפים על-ידי רשות העתיקות לסקר כולל לכפר. העותרים טענו שתוצאות הסקר עשויות לשנות מאוד את הבנייה, ולכן ראוי שהסקר יתבצע מראש.
זו, מסתבר, הייתה טענה טובה מאוד. תשובת המינהל הייתה שהמכרז הוכן כ-"מלאכת מחשבת", ושיש בו "מעגלי פיקוח". בקיצור - שיהיה בסדר... הם גם טענו שבעצם העתירה תוקפת בעקיפין את התכנית ולא את המכרז, ומכיוון שהתכנית מאושרת כבר - אין לקבל את הטענה.
התשובה של רשות העתיקות הייתה קצת שונה. הם טענו שכעיקרון, באמת צריך לעשות סקר לפני אישור תכנית או שיווק קרקע, אבל בגלל האילוצים, ובגלל שמינהל מקרקעי ישראל לחץ... הם גם כתבו שבהחלט יכול להיות שאחרי סקר ארכיאולוגי ייקבע שאין להתיר בנייה בחלק מהאזורים שמיועדים כיום לבנייה. באחד הדיונים גם ציינו אנשי רשות העתיקות שהם "אינם מאושרים" מהמצב.
אחרי שהסבירו לכולם את הבעייתיות המסויימת בסתירה שבין העמדות, שלחו אותם לעשות קצת שעורי בית. הם חזרו עם הודעה משותפת, שלפיה הרשות תבצע סקר כולל, אבל הליכי המכרז יימשכו כסדרם. העותרים אמרו שלמעשה עמדתם, לפיה המכרז לא התקיים בנוהל תקין - התקבלה, ויש לבטלו. את הטענה הזו בית המשפט בעצם קיבל, וביטל את המכרז.
לכל מי שהגיע עד כאן, ועדיין לא הבין את עמדתי - אני מתנצל, אבל אני לא התכוונתי להביע עמדה, אלא רק רציתי לספר לכם את הסיפור המעניין הזה.
שבוע טוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה