כל הדברים הגדולים בתכנון בירושלים -- תכניות אב ומיתאר, פינוי בינוי, תמ"א 38, תכנית המיתאר העירונית בזמנה -- נוגעים בסוף באנשים, בתושבים של העיר הזו -- אנחנו. הנגיעה הזו לא תמיד עדינה ורגישה -- לפעמים צריך לגרום למישהו בעירייה או אצל היזם להקשיב לתושבים, לפעמים צריך לעזור לנו, התושבים, להגיע לחוות דעת מסודרת על תהליך תכנון בשכונה, ולפעמים צריך לדרבן את אותם פעילים (אנחנו) להרים איזה אירוע בגינה הקהילתית.
בירושלים כבר התרגלנו שיש כתובת. היא נקראת עובד קהילתי, ובדרך כלל עובדת קהילתית. יש גם עובדת קהילתית להתחדשות עירונית (תהליך שנשמע כל כך פשוט לפעמים, אבל מדובר בסאגה של שנים שמחייבת ליווי קהילתי, ולא -- היזם לא יכול לעשות את זה), וגם מתכנן שכונתי -- זה ממש מובן מאליו, וגורם לנו להודות יום יום לאנשים שהגו ועיצבו את המנגנון של מינהלים קהילתיים בעיר. אצלנו במכון ירושלים שמורות חלק מהטיוטות.
הם חיוניים כמו עובדי התברואה והחינוך, אבל כשהעובדים הקהילתיים והמתכננים השכונתיים ייעלמו מהשטח (או שיצטמצמו ב-40% -- גם כיום הם לא אלפים וגם לא מאות), הרחובות לא יסריחו, וגם עשרות אלפי הורים לא יקורקעו. אבל מה נעשה בפעם הבאה שנצטרך אותם? לא ברור. האם זה משחק כוחות בין [ראש ]העיר לבין [שר ]האוצר ובסוף הכל יהיה בסדר? לא בטוח, אבל גם אם כן, אחד מעמודי התווך של החברה האזרחית עומד לקבל כאן מכה, שלא ברור מה יהיה אחריה.
ולמי ששואל איך זה יכול להיות, ואיפה הזכויות שלהם -- כי זה הרי המגזר הציבורי -- צריך להוסיף עוד פרט: מדובר בעובדי קבלן (לא כולם).
עמוד המאבק כאן.
בדרך חזרה מהעבודה פגשתי סופסוף את שכנתי טלי, שבין לבין סיפרה לי שהיום יום חג לירושלים -- המענק ניתן, והעבודה של כולם מובטחת. לפחות עד הסיבוב הבא... פרטים כאן.
השבמחקאז עכשיו כולם מודים לכולם והכל טוב, אחרי שאתמול שידרו אותות מצוקה, [וגם הפוסט הזה נקרא ]כאילו מחר העיר נסגרת. הכל, כמו שאמרה דנה, חלק מאותו משחק אכזרי של lose lose -- אם אנחנו מקימים קול צעקה אנחנו מחזקים את השיטה, ואם אנחנו שותקים אנחנו מקבלים אותה.
באווירה אופטימית זו -- יישר כח למי שקיבל היום 250 מליון שקל.
קראתי אתמול את הפוסט שלך אחרי שכבר הודיעו על ההסכם בין העירייה לאוצר; הוא היה כבר פחות רלוונטי, אבל זה לא הפך אותו לפחות מוצדק.
השבמחקאתה לגמרי צודק. אנחנו באמת תקועים במצב של lose-lose, בין חיזוק השיטה לבין קבלתה (ואפילו לא ברור אם זו באמת שיטה או רק גחמה פוליטית שנועדה לשרת צרכים אישיים). עצוב שמלחמות כאלו - ממש לא משנה אם מוצדקות או לא - מתנהלות על גבן של החוליות החלשות בשרשרת.
למרות שהמשבר הזה מאחורינו, ולמרות שלאורך כל הדרך היה נדמה (לא רק לי) שזה לא משבר אמיתי ושהכסף לבסוף יגיע, אין לי ספק שהוא הותיר אחריו צלקות ושיהיה צורך בתהליך החלמה כלשהו. אני מקווה שחלק מהתוצאות של המשבר המדומה יהיה הכרה של חלק גדול יותר בציבור בתפקיד החשוב של העובדים הקהילתיים ושאר אלו עליהם הונפה חרב הקיצוצים.