מאני טיים במרחב הציבורי

המרחב הציבורי הוא הזירה לכל החיים הפומביים שלנו -- אנחנו הולכים בו ודרכו, שוהים בו, לבד וביחד, קטנים כגדולים. ככזה, יש לו, כידוע, חשיבות עצומה.

המרחב הציבורי הוא גם המקום בו קבוצות וקהילות מחזקות את הביחד שלהן ואת האחיזה שלהן ברחוב, בשכונה, בעיר. דוגמה מדהימה להיבט הזה של המרחב ראינו אתמול -- במצעד הגאווה, אבל דוגמאות פחות ססגוניות מתקיימות, לדוגמה, בכל ועדת הקצאות מבני ציבור, בהרבה ערים בישראל, כאשר נציגים של קבוצות אוכלוסייה שונות מתווכחים למה ישמש נכס ציבורי כזה או אחר. לדעתי כל מי שהסתובב פעם באזור שבו קבוצה אחרת (חילונים/דתיים/חרדים/יהודים/ערבים/עשירים/עניים/זקנים/צעירים/גברים/נשים) דומיננטית, וקיבל מבט מוזר, היה באותו רגע חלק מהסיפור הזה.

אחיזה של אחד במרחב אינה בהכרח הדרה של האחר -- אותו רחוב שיודע להכיל מצעד גאווה, ידע (ועוד יידע) להכיל גם מרתון, הפגנות פוליטיות (ימין ושמאל), ואפילו מאהלי מחאה. וביום-יום הוא מכיל בערך את כל הגוונים שיש.

בהקשר הזה ממש חשוב לשים לב לאירועי השבת של ירו-שלם. מדובר באירועים חופשיים (כלומר ללא תשלום) המיועדים לכולם (כמו זה או זה לדוגמה). אירועים מהסוג הזה בשבתות אינם נתמכים על-ידי העירייה, וירו-שלם ממלאת כאן נישה גדולה וחשובה.

השנה קיום האירועים תלוי בתמיכה של כולנו. כרגע נותרו שישה ימים בלבד לסיום הקמפיין, והגיוס עומד על קצת יותר מ-50%. עכשיו הזמן להכנס לקמפיין, ואם אתם יכולים, אז לגלול קצת למטה, לסכומים הקצת-יותר-גבוהים. כי גם אם כולנו נלך למשחק של קטמון או למשק עפאים, היעד לא יושג, ואז, כידוע (או לא), הגיוס כולו יורד לטמיון. סכום גדול או סכום קטן -- עכשיו המאני טיים.

חוב מלפני חודש:
הפוסט הקודם, על התוצר השכונתי, קיבל ביקורת ממש קשה מג'ולי רוזנצוויג (כאן, בקבוצה של אורבניזם בירושלים ובישראל). לא עניתי שם (לא הייתי בארץ ולא ממש פנוי), ועבר כבר חודש, אז רק הבהרה --
הרעיון של הפוסט היה להבחין בין מרכז לשוליים בתוך העיר, ולהשתמש בכלי כלכלי כדי לעשות את זה. אין לי שום דבר נגד שכונות ש-"מייצרות מעט" ומצד שני - גם לא נגד עירוב שימושים -- להפך. אבל כן נראה לי שיש מידרג בין מרכז העיר לשוליים, ושהמרכז מתמחה בשירותים ותעסוקה, יותר משכונות המגורים. אני אישית לא חושב שצריך ליצור תחרות ביניהם, אלא שבאיזור מרכז העיר רצוי להנגיש את השירותים ה-"מטרופוליניים" (למשל על ידי מערכות תחבורה ציבורית יעילות), ובשכונות המגורים רצוי להעלות את איכות החיים של התושבים. ואני מסכים ב-100% שעירוב שימושים מעלה את איכות החיים, אבל יותר כמו מרכז מסחרי; בית קפה; קצת משרדים; ובית ספר, מאשר כמו קניון מלחה, שלא נראה לי שמעלה את איכות החיים של תושבי השכונה.

תוצר שכונתי מקורב

הפוסט הזה התחיל כ-"תרגיל מחשבתי בהתנתקות". עשיתי איזשהו אומדן של התוצר של ירושלים, עם ובלי השכונות החיצוניות (פסגת זאב, גילה, רמות וכולי). אבל אחרי שראיתי את הסרטון החדש של "הצלת ירושלים היהודית", הרעיון של לכתוב על התנתקות קצת דחה אותי (למרות שכאמור -- אני לא מתכוון לירושלים יהודית שמתנתקת משכונות ערביות, אלא לירושלים שחושבת על עצמה כמרכז מטרופוליני, ומתנתקת -- מוניציפלית בלבד -- מהפרברים שבתוך גבול השיפוט).

שחוברה ליחדיו

יום ירושלים בא והלך. אחרי הצהרים חיכיתי בתחנה שכנראה בוטלה לרגל המצעד, תקוע עם עוד כעשרים איש בהמתנה לאוטובוס שאפילו לא היה בדרך. בינתיים זכינו לראות המון ילדים דתיים עם מקלות מטאטא ביד, עטופים בדגלי ישראל, זורמים לכיוון העיר העתיקה. בדרך הביתה (ברגל), ראיתי את הנתיבים החלופיים של האוטובוסים. זה לא כל כך נעים לראות קווים "מהירים" נוסעים ברחובות קטנים, אבל מה לא עושים בשביל לשפר את הנגישות של צועדי הדגלים (והמקלות) לשער שכם. אולי אפשר בפעם הבאה לפחות לשים איזה פתק בתחנת האוטובוס (לא, הוא לא נפל. עברתי עוד כמה תחנות בדרך).

הימים לפני יום ירושלים הם היסטריה במכון ירושלים. כרגיל, אנחנו מוציאים לקראת החג נתונים (ומעלים את השנתון הסטטיסטי), והשנה מה שתפס הרבה תשומת לב היה הסיפור של ירידת שיעור הפריון של האוכלוסייה הערבית (מול העליה אצל היהודים). אולי השנה התייחסו לזה יותר כי השנה גם הריבוי הטבעי (ולא רק שיעור הפריון) של היהודים בעיר עבר את זה של הערבים (נתונים), ואולי פשוט בגלל שגם לתקשורת, כמו לנו במכון, לוקח זמן עד שנופל האסימון, שיש כאן שינוי בכללי המשחק. בשנה הראשונה היה לנו די ברור שיש כאן טעות בנתונים, אחר כך חשבנו שעוד לא צריך להכריז הכרזות, כי זה תמיד יכול להתברר כאנקדוטה. וגם כשמתברר שיש כאן מגמה, לוקח זמן להבין שהנחות העבודה צריכות להשתנות.

כי הרי גדלנו על זה שהמאזן הדמוגרפי בירושלים הוא נתון קדוש שצריך לשמור עליו (פעם דיברו על שבעים--שלושים), ולכן צריך לבנות שכונות שהן למעשה פרברים בגודל של ערים, ולספח את מבשרת ציון וצור-הדסה, וברור שמשם גם מגיעים הפחדים שעליהם רוכב הקונספט של "הצלת" "ירושלים היהודית".

אז אולי עכשיו יהיה גם יותר קל לעכל שזה לא כל כך נורא אם אנשים מהגרים מכאן, ושאפשר לחזק את העיר גם כשהם גרים במבשרת? בפוסט הקודם אלקין מדבר על זה, ולפני שבוע ממש שמחתי לקרוא בדמארקר שגם לעופר ברקוביץ' זה נראה חשוב ("הפגיעה הקשה בתושבי מטרופולין ירושלים עם סגירת היציאה לשכונותיהם בהתקדמות פרויקט כביש 1 חייבה מענה.").

התכנית לבנייה במצפה נפתוח כבר מזמן חגגה עשור -- התממ הופקדה ב-2003, אושרה ב-2004, קיבלה תוקף ב-2005, בוטלה ב-2009, ומשם המאבק המשיך. נראה לי שהקואליציה נגד התכנית רחבה אפילו יותר מזו שהייתה נגד ספדי. כמה אנרגיה, וכסף, הושקעו בכל השנים הללו! השבוע התכנית הוחזרה מהותמ"ל אל הועדה המחוזית, והשמחה רבה. באופן כללי, כשתכנית עוברת למסלול התכנון הנכון (בלי מעקפים וקיצורים) זה חיובי. אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מדי, אז רק אומר שמזל (או אולי חבל?) שכאשר הקימו את שכונת רמות לא הייתה כזו קואליציה נגד יציאה לשטחים פתוחים.

זו התכנית המקורית של רמות. החלטה להפקדה: סוף 1975, קבלת תוקף סוף 1976. מרשים אך מפחיד.
אבל החדשות היותר עדכניות הן שכנראה ניתן שוב לקבל לינקים ישירות לתכניות באתר מבא"ת. לא סגור על זה, אולי הקישור פוקע תוקף מתישהו... אנא בידקו אותי:

• הקישור הזה אמור לקחת אתכם לתכנית הזו של רמות
• וזה אמור להוביל לתכנית של מצפה נפתוח (כולל ההחלטה מלפני כמה ימים להחזיר את התכנית למחוזית)

אחרי יום ירושלים שמח!

אלקין מלמד את הכנסת שיעור בתכנון מטרופוליני

השבוע נתוני ההגירה של ירושלים היו בכותרות. הנתונים אמנם פורסמו מזמן, אבל כנראה שמישהו נזכר בהם, ומשם התחיל סיבוב שלם, שככל הידוע לי התחיל בוואינט (וגם ממשיך שם, מה קרה שהם התחילו להתעניין בירושלים? ולעבד נתונים?) והגיע אפילו לכנסת (צריך לגלול קצת כי היו הרבה נושאים) וגם לחדרי חרדים. אולי סוף סוף יש כאן קואליציה בין החילונים לבין החרדים על הרקע של מחירי הדירות.

כנראה שהדיון בכנסת היה לעיתים משעשע, אבל רוב הזמן אני קורא את הפרוטוקול ובא לי לצעוק: תנו להם להגר! דברו על ההגירה השלילית מתל אביב או מחיפה. תנו לגדול בשקט!

הרי מי שמהגר למבשרת או למעלה אדומים או לביתר עילית, נשאר קשור בטבור לעיר, גם מהבחינה העירונית וגם מהבחינה הכלכלית -- הוא עובד כאן, לומד כאן, קונה כאן, מבלה כאן. כל מי שאני מדבר איתו על זה בשנים האחרונות (או קורא את הבלוג) כנראה מפסיק לקרוא בשלב זה, כי אני כבר ממש חוזר על עצמי...

אתם בטח לא מופתעים לקרוא שבדיון בכנסת נשמעו הביטויים "בירת הנצח", "עתידה ירושלים שתגיע עד דמשק", "ארץ ציון ירושלים" ושאר קלישאות. רחל עזריה ניסתה להציג את המציאות הקצת יותר מורכבת בעיר, אבל לא נראה לי שקוראי קריאות הביניים ("זה היה פעם, זה לא כך" [נחמן שי]) התעניינו יותר מדי בעובדות או במורכבויות.

זאב אלקין (גילוי נאות: אנחנו במכון עובדים עם המשרד לענייני ירושלים, וגם לישיבה הזו עזרנו כמיטב יכולתנו עם נתונים) תיאר את ההגירה מירושלים כסוגייה אסטרטגית, אבל אז הוא הסביר לחברי הכנסת את הקטע של המטרופולין. כנראה שהם היו המומים כי אין בקטע הזה קריאות ביניים. על רקע המקהלה שמדברת על "בלימת ההגירה השלילית" אני מקווה שהדברים של אלקין הם התחלה של שינוי*:
(דקה וחצי, נאלצתי להוריד מאתר הכנסת הלא-ממש-ידידותי, במיוחד למי שמשתדל לא להתקין תוספים של מיקרוסופט)

  זאב אלקין בכנסת, 2 במרץ 2016

אני ממש מקווה שגם העירייה תאמץ את הרעיון שלא ממש משנה איפה הבנאדם גר, כל עוד הוא מגיע ל[מרכז? ]ירושלים. למשל תכניות כמו זו שיזם עופר ברקוביץ', לא צריכות להיות מותנות בזה שהאמן יגור בירושלים, העיקר שיגיע לכאן.

דרך אגב, בכתבה שעופר מצרף אומר אחד האמנים ש-"קשה להתעלם מהעובדה הפשוטה שירושלמים צורכים הרבה פחות תרבות לעומת תל אביבים". אופס, טעות. משק בית בירושלים מוציא קצת יותר (338 ש"ח בחודש ב-2013) על מופעי תרבות ספורט ובידור מאשר משק בית בתל אביב (322) (נתונים כאן). זה כמובן קשור לזה שמשק בית בירושלים גדול יותר (3.98 לעומת 3.2), וגם לזה שמה שאצל אחד נחשב תרבות, אולי לא ייראה לאחר ככזו, אבל גם לכך שסביב תל אביב ישנם 3.3 מיליון אנשים (בנוסף לעיר עצמה), שמגיעים אליה לצרוך תרבות. בירושלים אנחנו מדברים על 345 אלף, בנוסף לעיר עצמה (ועוד 87 אלף במודיעין שלא כלולים רשמית במטרופולין, אבל ייתכן שיגיעו לירושלים לתרבות. או שלא?).

שבוע טוב :-)




* לטובת מי שלא מקשיב לוידאו -- הנה מה שאמר אלקין:

התחדשות עירונית לא תוכל להביא למספרים כאלה בהיקפים כאלה. עושים אותה בירושלים, וטוב מאוד שהעירייה מעודדת את זה, וצריך כל הזמן לשבור את הראש איפה החסמים ולהוריד אותם ולעשות יותר, אבל הבעיות האסטרטגיות של העיר לא ייפתרו מההתחדשות העירונית. ולכן אין מנוס – וזה לא עניין זניח וזה לא עניין שולי – אלא בכל דרך לקדם כמעט כל תוכנית בנייה אפשרית בירושלים, וגם בסביבותיה של ירושלים. שמעתי, מיקי, גם מה שאמרת, ואני חולק עליך, כי הרי זה בסוף לא שאלה של הכותרת. אז אם עושים תוכנית בנייה שהיא על התווך בין ירושלים למבשרת, ו-90% נחשב פורמלית מבשרת ו-10% נחשב פורמלית ירושלים, זה מה שמשנה? אז ה-10% האלה ייחשבו פורמלית ירושלמים ו-90% מהתושבים ייחשבו תושבי מבשרת, אבל זה מה שישנה את המצב בירושלים? הרי הם יעבדו בירושלים, יקנו בירושלים, ומהבחינה הזאת זה הכול למעשה מטרופולין אחת גדולה.

ולכן פיתוח של מטרופולין מסביב לירושלים זאת לא בעיה של ירושלים, זה חלק מהפתרון של ירושלים. טוב מאוד שמעלה-אדומים קיימת, וחשוב שהיא תתפתח יותר ממה שיש בה היום, ולכן חשוב לבנות שם; טוב מאוד שמבשרת קיימת, וחשוב שהיא תתפתח. יש שם קשיים, כי היישוב כמעט מכפיל את עצמו גם ככה. אני מודע למורכבויות והקשיים והצורך להיערך לכך, אבל כשמסתכלים, כשעולים קצת מעל הבעיה הספציפית של מבשרת כיישוב ומסתכלים בראייה לאומית, חשוב מאוד שכל פריפריה ירושלמית תתפתח, כי ירושלים לבדה, לא בטוח שהיא תיתן מענה לכל הצורך שקיים במקומות בתוכה.

קוד תכנון

היוזמה החדשה ל-"הצלת ירושלים היהודית" היא אמנם קצת יותר פוליטית-מדינית מהנושאים שאני בדרך כלל עוסק בהם, אבל נראה לי שחשוב להגיד על זה משהו. ההצעות לסוגים שונים של "התנתקות" ממזרח ירושלים נמצאות על השולחן כבר הרבה זמן (כאן דוגמה מלפני כעשור), אבל כאשר האינטגרציה בין מזרח למערב העיר הולכת ומעמיקה, יש משמעות עצומה לזמן. אנחנו כבר לא נמצאים במקום בו היינו לפני עשור. חוץ מזה יש משמעות למילים. כשאומרים לי "הצלת ירושלים היהודית" זה כל כך מסריח מגזענות שאני לא רוצה להקשיב להמשך (איך הייתם מגיבים לתכנית ל-"הצלת שיקגו הלבנה" מפני השחורים?). אינטרסים -- חלק מהתועלות המצויינות ביוזמה הן בכלל נזקים (כמו העובדה שצבא ולא משטרה יפעל בשכונות מזרח ירושלים), וחלק הן ציניות מכוערת (חיסכון כספי הביטוח הלאומי -- ומה עם לקוחות הרווחה? והחרדים? והעניים? ונפגעי טרור/מחלות/מלחמה? מכולם נתנתק?). ודבר אחרון "חיזוק האופי היהודי" -- אני אישית חושב שאם ירושלים חפצת חיים, האופי שהיא צריכה לחזק הוא הגיוון, הפלורליזם -- ולא הסגרגציה.

אבל זה לא משנה -- הנזק כבר נעשה. גם אם לא יוקמו חומות סביב הר הצופים ותלפיות מזרח, העובדה שנכתבות המילים "יפקע תוקף תעודת התושב הישראלית של 200,000 הפלסטינים" ואין פוצה פה ומצפצף, כבר מעמיקה עוד את אי האמון שאנחנו בונים בעמל (וכסף) רב במזרח העיר. אחר כך, כשהפלסטינים עושים מצידם מעשים חד צדדיים, אין מה להתפלא. כאן האתר שלהם, וכאן המפה.


קוד תכנון
בכנס איגוד המתכננים ביום חמישי היה ממש מעניין, ולא רק בגלל הלוקיישן (כמה תמונות (לא שלי) כאן). באחת המליאות אמרה נורית אלפסי שתכנון מיתארי זה רע. לי הייתה הרגשה שסוף סוף מישהו אומר את זה. עוד תב"ע ועוד תב"ע, ובכל אחת מהן היזם והמתכנן רצים בכל הועדות כדי להשיג עוד קצת ועוד קצת, והתושבים יחד עם ארגונים אזרחיים רצים להתנגד. אולי צריך פשוט קוד תכנון. ספר שיגיד מה מותר לעשות בשכונת מגורים, ומה באזור מוטה תח"צ, ומה באזור תעסוקה, ומה באזור תעשייה, וכולי. ככה היזם יודע מראש, עוד לפני קניית המגרש, בדיוק אילו זכויות (וחובות) הוא עתיד לקבל. נראה לי שזה יזרז את הליכי התכנון, וישכלל, כמו שאומרים הכלכלנים, או ייעל, את שוק הנדל"ן (בסוף מישהו הרי משלם על זה שיושבים מתכננים ואדריכלים וכותבים את אותם כללים עוד פעם ועוד פעם). אולי זה גם יהיה יותר צודק, או פחות מושחת.

כנראה שרק לי זה נראה אבסורד להעביר סמכויות תכנון לפוליטיקאים מתנדבים
בלי קשר (ואולי עם). בינת שוורץ הסבירה באותו הכנס שוב כמה זה טוב להעביר סמכויות לועדות המקומיות. כי הם מייצגים, מכירים את העיר וכולי. כולם כבר מזמן מתיישרים עם זה ותומכים, לפחות כל חברי הפאנל שהיה שם. אבל ככל שאני חושב על זה, נראה לי אבסורדי יותר להעביר סמכויות מקצועיות לגוף של מתנדבים, פוליטיים. איך הם יחליטו על היקפי חנייה? על טיפול בנגר עילי? איך אמור להצביע חבר מועצה כשמדובר על השכונה שלו, ומה עם שכונות שלא מיוצגות במועצת העיר? (ואצלנו יש 37% מהאוכלוסייה שלא מיוצגים)  -- איך ייראה שם התכנון? זה נראה לי כמו לתת לכנסת להחליף את הממשלה, ואני עדיין מאמין בהפרדת רשויות.
 
ובאמת בלי קשר, בשבוע שעבר היינו בסירה. היה ממש כיף, מקווה שלא רק לי. כן ירבו! תודה ענקית לגילי, לרות, לאלעד, לענבר, ולכל מי שבא לשמוע הלומי בירה מדברים על תכנון וג'נטריפיקציה.

שבוע טוב

למקבלי ההחלטות אין אמון בתכנון

נורית אלפסי כתבה בשישי האחרון בדמארקר על המקרה המוזר שיכול היה להיות מצחיק אם הוא לא היה עצוב, של תכנית "רובע מנחם" בבאר-שבע, שמקודמת במקביל לתכנית המיתאר העירונית, למרות שהיא סותרת אותה. נורית אלפסי מציעה ארבעה מבטים - הרובע כפתרון למצוקת דיור והכנה לקליטת האוכלוסייה שתגיע עם הצבא; האבסורד של בניית [עוד] שכונה של צמודי קרקע; האבסורד העוד-יותר-גדול של קידום תכנית שבוטלה על-ידי תכנית המיתאר העירונית; והאבסורד הכי גדול -- שקידום הרובע ותכניות נוספות בעצם נסגר בין האוצר לעירייה במסגרת הסכם גג, וההליך התכנוני הוא מראית עין בלבד. שימרו לעצמכם את הקישור (או שתסמכו על כך שכמו כל מה שמופיע כאן מימין ב-"סקירת ספרות", הוא יישמר כאן), וחיזרו אליו כשאתם צריכים ציטוט להתמוטטות השיטה התכנונית בישראל.

האם זו התמוטטות? מתכננת חכמה אמרה לי לא מזמן, שכל פתרון שאנו מוצאים רק מחזק את השיטה, הופך אותה לעמידה יותר, ומנציח אותה. אם המנגנונים עוקפי התכנון (כאן -- הסכמי גג, קידום במקביל של תכניות סותרות) פותרים בעייה, כנראה שהם מרחיקים עוד יותר את שיפור השיטה כמו שהיא.

כאן ייבנה (למסמכי התכנית)

ולעצם העניין -- מדוע יש חוסר אמון כה עמוק של מקבלי ההחלטות (וכאן זה לא קשור לציבור) בתכנון המיתארי? אני חושב שיש בעיקר שתי סיבות:

  

ראשית -- כולם כאילו יודעים תכנון. זה בסך הכל מקצוע אינטואיטיבי. אוקיי -- ברור שלא, אבל כמו שרובנו מרגישים נוח לקרוא את חוזה השכירות בעצמנו ולא לקחת עורך דין, או מקסימום להראות לחבר או לאמא - אבא, כך כנראה מרגישים אנשי העירייה והאוצר גם לגבי תב"ע שכונתית. כנראה שמטבח הם לא היו בונים בעצמם, ואולי גם לא פונים לחבר עם מחלה, אבל תכנון זה בקטנה. רוצים עוד דוגמה למקצוע שמקבלי ההחלטות (ורבים ממכם) חושבים שההכשרה והרישוי בו הם סתם, כי כל אחד יכול: נהיגת מונית. מי שחשוב לו המעמד של תכנון מיתארי, שיחשוב עוד פעם אם הוא בעד UBER.

  

שנית -- תכנון זה כאילו ליפי נפש. כשרוצים לפתור בעייה אמיתית צריך נדלניסט או בולדוזר -- מישהו שלא יתעכב על זוטות כמו תשתיות, הליכה ברגל, צמידות דופן וכל הדיבורים של מתכננים. לפעמים זה מתכנן (אבסורד בפני עצמו), אבל כשהוא מקדם תכנון יזמי בנעליים של בולדוזר, הוא (לרוב? לפעמים?) לא ישאל שאלות מיותרות. גם זוטות כמו היתר בנייה כבר לא עומדות בדרכו של הבולדוזר בחלק מהמקרים.

זאת ועוד -- האבחנה החדה בין תכנון מיתארי, שנתפס כאקדמיסטי ויפה נפש, לבין תכנון נדלניסטי, היא שמאפשרת לשר האוצר וליתר מקבלי ההחלטות לקדם בשוויון נפש את שתי התכניות הסותרות -- כי כביכול מדובר בשני דברים שונים, ואין הכרח שיהיה מיתאם. מזכיר את מה שקרה עם תמ"א 35 והיישובים החדשים.

ועוד מנגנון יזמי עוקף תכנון וסותר מיתאר -- תמ"א 38. מגיע לעיריית ירושלים שאפו גדול על העלאת תכניות תמ"א 38 על מפה בממ"ג העירוני - (חפשו מימין "התחדשות עירונית", ותודה, יועד). אפשר לראות שאם עכשיו נראה לנו שמתחילה התעוררות של תמ"א 38, אז זה ממש קצה הקרחון, וגם -- רחביה, טלביה, קטמון, נחלאות, ויפה נוף -- הן כמעט השחקניות היחידות במשחק הזה:

תמ"א 38 בירושלים בשלבים שונים של אישור

ודבר אחרון -- הרוכב לאוטובוסים -- תודה :-)

מסמך חדש בנושא שבילי אופניים

האם המסמך החדש של תכנית אב לתחבורה ירושלים בנושא שבילי אופניים יביא שינוי? הלוואי. כבר כל כך הרבה שנים מדברים על שבילים, ואין התקדמות (ולא, השביל בגן סאקר ועד צומת פת הוא לא שביל אופניים. השביל הזה קיים כשביל הולכי רגל כבר לפחות 30 שנה, רק שיום אחד באו עם דלי וצבע ותמרור והחליטו שזה גם לאופניים). דווקא ההרפתקה בגבעה הצרפתית, שהולידה שביל שיש נגדו המון ביקורת (לא רכבתי שם), היא נסיון לעשות שביל אמיתי, וצריך להתחיל מאיפהשהו.

במסמך, אנשי תכנית אב לתחבורה מסכימים שמקומם של האופניים נפקד מתכנית האב התחבורתית עד כה, וש-"יש להוסיף תכנית אב לשבילי אופניים כרובד חדש לתכנית האב התחבורתית של ירושלים, מעבר לרובד הסעת ההמונים והכבישים". זוהי הבשורה העיקרית -- בואו נקווה שזה יניע תהליך מימסדי שיזיז קצת את הנושא.

  

חוץ מזה הם כוללים במסמך גם הצעה קיימת לתכנית אב לשבילים -- שכבה שנמצאת גם בממ"ג העירוני (חפשו את השכבה "שבילי אופניים"). "שלב א" של התכנית כולל בעיקר את בית הכרם וקטמונים. השביל של גן סאקר מופיע כ-"כבישים בתכנון" -- לא ברור לי מה זה בדיוק.

בעניין קטמונים, המינהל הקהילתי מפיץ שאלון לשיתוף הציבור בנושא שבילי אופניים בשכונה, לקראת סלילת שבילים, ובהמשך השכרת אופניים. נראה שבתכנית האב קטמונים מרושתת לא רע-- מוצעים שם שבילים על בן זכאי, יהודה הנשיא, פת, אליעזר הגדול, בני בתירא, וכמובן פארק המסילה. ככלל, מגיע יישר כח גדול למינהל הקהילתי גוננים על תהליכי שיתוף ציבור (גילוי נאות: לקחתי חלק ברבים מהם כתושב, ומאוד אשמח אם יהיו שבילים).

עוד מילה שחוזרת בנייר של תכנית האב היא רשת. ברור שתכנון כולל של שבילי אופניים בעיר כרשת הוא ממש חשוב, והמסמך הכי רציני שאני ראיתי בשנים האחרונות בנושא של רשת שבילים בעיר הוא התכנית של החברה להגנת הטבע (PDF) נראה לי שכל מהלך של תכנון כולל בירושלים צריך להמשיך משם.

אבל יש גם היבט אחר -- הזמינות של פיתוח שבילי אופניים בכבישים קיימים, מבחינת רוחב חלקת הכביש, כלומר האפשרות לפתח שביל ללא פגיעה קשה מדי בתנועת הרכבים והולכי הרגל (וללא הפקעות ממגרשים פרטיים) -- והצורך ששביל כזה יכול למלא, גם אם הוא לא הפתרון האידאלי.

יש בעיר המון רחובות מספיק רחבים כדי להוסיף בהם שביל. העפתי מבט ברחובות העיר (לפי מפת חלקות), ובהנחיות לתכנון שבילי אופניים של משרדי השיכון והתחבורה (PDF), שיחקתי קצת, והנה שתי דוגמאות ממה שיצא:

שבוע שלג מוצלח לכולם!