הרס בסוהו

רחוב גרין בסוהו - מתוך וויקיפדיה

סיפור השיקום של נחלת שבעה הוא סיפור סינדרלה של התכנון בירושלים, אבל לא בטוח שהסוף יהיה טוב.

פרק 1: משפחה טובה, ילדות יפה, אבל נפילה, התדרדרות וסכנת מוות
השכונה הוקמה בסביבות 1870 על-ידי יואל משה סלומון, יוסף ריבלין ועוד חמישה. עם השנים השכונה התדרדרה והפכה למרכז של נגריות ומסגריות. בראשית שנות ה-50 הוצעה התכנית להריסת השכונה כולה ובניית רובע מודרני במקומה. תהליך ההרס החל, אך לפני שיתחילו בבנייה היה צורך לאשר את התכנית, והיא אושרה בדיעבד בשנת 1960. או-אז הוקם "בית יואל" על חורבות בתיהם של יואל משה סלומון ויוסף ריבלין. בשנת 1970 הוצע כביש רחב דרך השכונה - מגן העצמאות לרחוב יפו.

בתיהם של יואל משה סלומון ושל יוסף ריבלין לא היו צריכים להיהרס. הם היו צריכים להיות משומרים, עם שלט יפה שיעיד על בעלי הבתים בעבר

פרק 2: סינדרלה פוגשת את פיית השיקום
מראשית שנות ה-70 החל שיקום עצמי - מעבר של בוטיקים, פאבים ומסעדות, שתפסו את מקומן של המסגריות והנגריות. קרויאנקר משווה את התהליך לשיקום רובע הסוהו בניו-יורק. תכניות ההרס נגנזו (רגישות ראוייה לציון) ובמקומן הוכנה ב-1984 תכנית שיקום והתחדשות. מדרחוב יואל משה סלומון נחנך בשנת 1989.

ומה עם החזית לרחוב יפו - קרויאנקר כותב כי שיקום נחלת שבעה פַסָח על חזית השכונה לרחוב יפו...


בניין "לפירוק והריסה" בחזית נחלת שבעה לרחוב יפו. צילום:איתן בלואר

פרק אחרון: כל סוף הוא התחלה חדשה?
אני תמיד מציין את נחלת שבעה כדוגמה לשיקום ברגישות - נגיעה עדינה ולא דורסנית של הרשות - הן בפיתוח (תשתיות, תאורה, חזיתות), והן בתקנות ובמגבלות על הפיתוח הפרטי (תקנות שילוט אחיד, הסרת תוספות). וכמובן בעצם עצירתה של תכנית פיתוח לטובת תכנית שימור.

אבל...

ראיתי כמו כולם את ההרס ברחוב יואל משה סלומון, את המיספור על האבנים בחזית נחלת שבעה לרחוב יפו, ואת גדר הפח המוכרת. מה קורה כאן? מישהו שכח את סוהו?

נספח טכני המוגש כשרות לציבור: תב"ע 7526א'
תכנית 7526א' חלה על כל המגרש הפינתי שבין יואל משה סלומון לבין יפו. התכנית מאשרת "הריסה ופירוק" של מה שיש שם, ובנייה מחדש של 7 קומות מעל לקרקע ועוד שתיים מתחתיה (כ-7000 מ"ר), עם נסיגה בחזית ליואל משה סלומון. שימו לב לניסוח: "הריסה ופירוק"
השימושים בבניין החדש:
קומה מינוס 2 - מחסנים
קומה מינוס 1, 0 - מסחר ו\או מלונאות.
המסחר מותר גם בקומה 1, אבל מקומה זו ועד קומה 6 מותרים גם השימושים משרדים, מלונאות ומגורים.

במילים אחרות - סיכוי סביר שנראה מסחר בקומת הקרקע, ומגורי יוקרה מקומה 1 והלאה. חבל. חבל שלא אישרו ליזם רק משרדים\מלונאות\מסחר. זה מה שצריך במרכז העיר - למרות שזה קשה יותר למימוש.

פרטים: החלונות הקיימים כיום יפורקו וישולבו בבניין החדש - קשה לי להתייחס לזה ברצינות. אם זה יקרה זה עלול להיראות מגוחך או פתטי. האם זה שימור?
פרט נוסף - במבנה החדש ישולב ארקר (מעין חלון בולט) המזכיר (במידותיו) את הארקר הקיים כיום. גם זה נשמע ממש מס שפתיים. לי זה לא נשמע דומה לשימור, אבל כנראה שמישהו חושב אחרת.

חנייה: שמתם לב שאין בשימושים חניון - זה בגלל שהוועדה המחוזית פטרה את היזם מחנייה עקב הקירבה לתחבורה ציבורית. כל הכבוד!

אופס - תכנית שינויים: בסוף אוגוסט הוגשה תכנית שינויים - בקשה להקלה. את פרטי הבקשה אין לי, ואני לא יודע אם היזם רוצה עוד קומה, או לוותר על עניין החלונות או הארקר, או דווקא כן לתת חנייה תת-קרקעית גדולה, שבלעדיה יהיה קשה למכור את כל הדירות... אשמח לעדכון (או תיקון) בעניין.

תכנית 7526א' הוגשה לראשונה ב-2003, הופקדה בתחילת 2005, וקיבלה תוקף בתחילת 2006. היתר הבנייה הוצא בתחילת 2008. לא המון זמן בקנה-מידה של מרכז ירושלים - עם הבעיות מחד והרגישויות מאידך.

התכנית לבניין הסמוך לבית יואל (תב"ע 8399) מאשרת תוספת בנייה של 5 קומות על-פני ה-2 הקיימות, ליצירת בניין בגובה כולל של 7 קומות. גם כאן - מותר לתת מגורים.


הארקר בחזית ליפו. בבניין החדש ייבנה ארקר המזכיר אותו במימדיו. צילום: איתן בלואר

שנה טובה

נראה לי שאת הסיכומים נשמור לסוף דצמבר. בינתיים שתהיה לכולכם שנה טובה ומצויינת. סליחה אם פגעתי כאן (או בכל מקום אחר) במישהו או מישהי מכם.

תודה שאתם קוראים ועוקבים

רק טוב,
יאיר.

ואלו כמה תמונות שבחרתי מתשס"ח - בלי מסר או משמעות...

שימור ופיתוח במרכז תרבות העמים

פרטי הקורס - לחצו להגדלה

בתוך כל אירועי "בתים מבפנים" ו-"בתים נכחדים", פתאום הגיעה הזמנה לסדרת הרצאות שנראה שחבל לפספס. "מי מפחד מבנייה בירושלים". הפרטים באתר של מרכז תרבות העמים - כאן.


תכנית הקורס - לחצו להגדלה

אחד מכל חמישה זרק את הפתק לפח

כן - מנתונים שהוצאתי לאחרונה במסגרת ניתוחים שאנחנו עורכים כאן במכון, הגעתי לנתון שאסור שישאר על השולחן רגע אחד. כולנו צריכים להתחיל לחשוב עליו מהר.

הנה זה בא: בבחירות למועצת העיר בשנת 2003, מתוך סך הקולות (הכשרים) במגזר היהודי הלא-חרדי, 19% הלכו למפלגות שלא נכנסו למועצה.

הסכום במילים: אחד מכל חמישה שהצביעו במגזר היהודי הלא-חרדי (שגם לא הצביע באחוזים גבוהים כידוע - אבל זה לא חדש) זרק את קולו לפח האשפה, לא קידם אף מפלגה, לא החליש אף מפלגה, ובעצם לא הזיז כלום.

הפוסט הזה מיועד לכל מי שעומד להצביע למפלגה קטנה, ולכל מי שעומד בראש מפלגה כזו. השנה יש לא פחות מפלגות קטנות, וחשבון פשוט אומר שכנראה שיהיה אחוז דומה של מצביעים שיצביע להן, ולמעשה יזרוק את קולו לפח.

לפני הבחירות כדאי לקרוא סקרים ולהיות בטוחים שהפתק שלכם עומד להשפיע. מפלגה שמתנדנדת בין לעבור את אחוז החסימה לבין לא לעבור אותו - לא תקבל את הקול שלי!

ואתם - אנשי הרשימות הקטנות - קחו אחריות! מספיק עם האגו! כל אחד מכם בטוח שהוא ייכנס ב-20 מושבים, אבל הפתעה - מספר המושבים במועצה לא רק שלא גדל, אלא הוא קטן - כלומר שאחוז החסימה עולה. תתאחדו ותחליטו מי ראשון ומי שני ברשימה - זה כל-כך קשה? עדיף לזרוק אלפי קולות לפח?

פעם היו ברחוב יפו בזארים

רחוב בן יהודה בשנת 1970. התמונה של פריץ כהן מאוסף התצלומים הלאומי.

לא תמיד אני קורא את הטור של יעקב מאור בידיעות ירושלים. היום קראתי.

הוא כותב שם על [כל מיני דברים וביניהם] הבור שפעור היום היכן שעמד קולנוע אדיסון, ומי עומד לגור שם, במקום בו הופיעו טוסקניני וקליף ריצ'רד. הוא גם כותב על הרכבת הקלה, ואיך בעוד שנים כשהיא סופסוף תיסע יעמדו הזקנים "שראו יותר ממשהו" ויספרו איך פעם היו כאן "חנויות נעליים אפלוליות, בזארים ב-9.99 שקל לפריט..." פתאום קלטתי שהזקנים האלו נהיה אנחנו!

בלי קשר לזה שזה אנחנו, הרכבת כנראה תיסע בסוף, וכמו שמדרחוב בן-יהודה, ויותר ממנו נחלת שבעה, קיבלו זריקת עידוד מהנגשת המרחב הציבורי להולכי רגל, כך יקרה כנראה גם ברחוב יפו. וכמו שהמוסכים של רחוב יואל משה סלומון התחלפו בגלריות ומסעדות, וכך גם תחנות המוניות של בן יהודה - כך גם הבזארים של יפו יהפכו כנראה לחנויות מותגים וגלריות, כמו שכותב יעקב מאור. אז אתם יכולים לקרוא לה "תקלה" או "רקבת", ועידן תחבורתי חדש היא אולי לא תביא, אבל היא כנראה תשדרג את רחוב יפו. וזה לא מעט.

תומכי פרוש לראשות העיר
כשרות לציבור - רשימה של תומכי פרוש לראשות העיר כפי שפורסמה במודעה של פרוש:
מנכ"ל משרד האוצר ומשרד העבודה והרווחה לשעבר; ח"כ לשעבר; מנכ"ל חברת השקעות; שותף בקרן השקעות; בעל מכבסה; מ"מ ראש העירייה לשעבר; יו"ר אמנות לעם לשעבר; יו"ר הכנסת לשעבר; עו"ד; עוד עו"ד; מהנדס העיר לשעבר; אמן; אדריכל; מפקד מחוז ירושלים לשעבר; בעל סוכנות ביטוח; סוחר במרכז העיר; עוד עו"ד; יו"ר ועד עובדי הסוכנות; משנה למנכ"ל העירייה; יו"ר לשכת עוה"ד בירושלים; עו"ד - ראש לשכת רה"מ לשעבר; יזם ובונה בירושלים.

איפה אנשי הרוח? איפה הסטודנטים? איפה השכירים והאנשים הפשוטים? איפה אנשי החינוך והרווחה ואנשי העמותות החברתיות? חסרונם כאן לא מראה שאין לפרוש תומכים בקרבם - הרי גם את תלמידי הישיבה החרדים הוא לא ציין - המשמעות היא שהם, כלומר אנחנו, לא ממש חשובים בעיניו.

טיול בין אתרים לשימור

פוסט אורח של איתן בלואר

רבות דובר ונכתב על חשיבותה ההיסטורית של ירושלים, ובכל זאת ערכי השימור שהיינו מצפים שיהוו חלק בקבלת ההחלטות , לא נלקחים בחשבון.



לאחרונה התוודעתי לפרויקט שהולך ומוקם בחלק ממתחם נחלת שבעה (בצמוד לכיכר ציון), אמנם ידעתי על התוכנית הפיתוח של המתחם, אולם, לא האמנתי שהיא אכן תצא לפועל. כנראה למישהו בעירייה ממש לא אכפת מההיסטוריה העירונית, אחרת מאוד קשה להסביר את רצף התוכניות ופרויקטים שמתוכננים ונבנים במקומם של אתרים בעלי ערכים היסטוריים שבכל מקום אחר היו מיועדים לשימור.

בין תכניות הבנייה ניתן למצוא את הבנייה בחצר הרב קוק שבו נהרס מבנה לשימור (ששימש בעבר כמבנה חינוך), הפרויקט בבניין פרומין (מיקומה של הכנסת הראשונה) שבימים אלו עבר בקריאה ראשונה חוק כנגד הריסתו, ועוד.

אפשר להתייחס לתהליך כמאבק בין תהליכי הפיתוח לבין תהליכי השימור. הצורך בפיתוח העירוני הוא ברור - על מנת שהעיר תצעד קדימה כלכלית וחברתית יש צורך במשיכת יזמים (לתעסוקה ולמגורים) המכניסים כסף לעיר. אולם תהליכי הפיתוח (פרויקטים לבניה) לא צריכים לבוא במקום שימור ההיסטוריה אלא צריכים להיות חלק בלתי נפרד מהיסטוריה.

הבעיה מתחילה כאשר צריך להשקיע עוד כסף בשלב הראשוני של הפיתוח. כסף שיופנה לשימורו ולשילובו של האתר ההיסטורי בפיתוח, השקעה זו נוגדת את החוק המרכזי בכלכלה - מינימום השקעה מקסימום רווח ועל אף שהשקעה בשימור תחזיר את עצמה בסופו של דבר - היזמים מעדיפים שלא להשקיע את הכסף (זול וקל יותר להרוס מלשמר). דוגמאות להתנגשות בין פיתוח לשימור ניתן לראות בנקודות רבות בעיר חלקן מוצלחות "יותר" וחלקן "פחות".

אחת מתצוגות הנפל של שילוב זה אפשר לראות במרכז כלל, בניין שנבנה במקומו של בית הספר "שחר אליאנס". בית הספר הוקם בסוף המאה ה-19 ונחשב בזמנו לבית הספר היהודי הגדול ביותר. בשנת 1972 עם הקמתו של בניין כלל, התחייב היזם לשמר ולטפח מספר חלקים מאתר בית הספר ההיסטורי. אולם, היזם לא ביצע כל דבר לשימור והשאיר את "שאריות" בית הספר להתפורר ללא טיפול בתקווה שלבסוף מישהו יהרוס אותם (מתוך סכנה לציבור). אמנם פרשת השימור בבניין כלל מריחה לא טוב אך בדרך כלל ממרבית האתרים ההיסטוריים לא נותר כל סממן שיזכיר את קיומם.

לדוגמה, במתחם חצר הרב קוק נהרס לפני פחות מחודש מבנה שיועד לשימור על ידי ועדת השימור (של העירייה), ועל הריסותיו מוקם פרויקט מגורים גדול של אפריקה ישראל, ודוגמאות נוספות להרס המבנים לא חסרות.

אבל לא הכל שחור, לאחר מאבקים של המועצה לשימור אתרים יחד עם אנשי שימור בחלק מהתוכניות מצליחים לשנות ולשמר חלקים מהאתרים (מעט מידי). לדוגמה פרויקט הבנייה בשכונת מחנה ישראל (ברחוב המלך דוד) השכונה השנייה שנבנתה מחוץ לחומות. הפרויקט הבניה משלב את המבנה ההיסטורי בקומה הראשונה עם בניין מגורים יוקרתי, דוגמה נוספת אפשר לראות בפרויקט מלון פאלאס שבו למרות הרס המלון משומרות החזית המקוריות.



מחקרים רבים מציגים שמבקרים ותושבים נמשכים לאותנטיות ולאופי של ערים (ברצלונה, ברלין וכו'), משיכה זו מסייעת לפיתוחה הכלכלי של העיר (תיירות, אוכלוסייה יצירתית וכו'). אופי העיר נובע מהדברים המוצגים כלפי חוץ - תרבות, אנשים - והיסטוריה. לכן בערים רבות מייחסים לאתרים היסטוריים חשיבות רבה ופועלים לשמרם. דוגמאות לכך ניתן למצוא לא רק בחו"ל אלא אפילו בארץ, לדוגמה תל אביב שבה הוחלט על הכרזתם של 1,200 אתרים לשימור. אם בתל אביב משמרים, מה עובר בראשיהם של קברניטי העיר בעלת 3,000 שנות היסטוריה? אולי יש יותר מידי אתרים לשימור? על אף חוקי השימור הקיימים בירושלים, העירייה וראשיה לא עובדים על פיהם. צריך להבין שניתן לשלב פיתוח עם שימור, אלו תהליכים שהולכים יחד ומשפעים לחיוב אחד על השני ובעיקר על העיר. עיר "נקייה ומטוהרת" ללא "הלכלוך" של האתרים היסטוריים מאבדת את צביונה אופייה ואישיותה וסופה שתאבד את אוהביה.

למי קראת מתחרדת

התמונה הזו לקוחה מהארץ, והנתונים ממכון ירושלים לחקר ישראל

עמוד השער - על התחרדות ירושלים - במוסף נדל"ן (הנה הלינק). סחטיין להארץ שמציג הפעם דעה הפוכה לשיח התקשורתי המקובל (שהוא הפחדה דטרמיניסטית - "עוד מעט קריית היובל תהיה כמו בני ברק" - כאן ב-mynet).

המסקנה מהכתבה היא שהעיר כן מתחרדת - אבל ממש ממש לאט. שזה ממש חשוב לומר - לכל מי שמושפע מהשיח התקשורתי הנ"ל.

השאלה שמטרידה אותי מרגע שראיתי את הנתונים האלו היא איך זה יכול להיות? איך זה ששכונות שלמות התחרדו, אף לא שכונה חרדית אחת התחלנה, ושיעור החרדים גדל כל-כך מעט? גם הכותבת ניסתה לענות על זה:

אז תשובה אחת ברורה - הר חומה, פסגת זאב, רמות רחל - שכונות חדשות שהתאכלסו בלא-חרדים.
השלמה לתשובה הזו - רוב המאכלסים החדשים הן משפחות צעירות, שמהר מאוד הופכות משני אנשים לארבעה, כלומר שאוכלוסייה של שכונות כאלו גדלה בשיעורים עצומים.

תשובה שנייה - גם ברורה - הגירת חרדים החוצה אל ביתר עילית, בית שמש, תל ציון, מודיעין עילית וכולי. גם כאן המהגרים החוצה הן משפחות צעירות שגדלות מהר מאוד משניים לשמונה ויותר - בביתר עילית וביישובי היעד האחרים. כל הגידול הזה לא קורה בירושלים. מי שנשאר כאן הם אולי ההורים.

תשובה שלישית שבעצם ממש הגיונית אבל לא מדברים עליה - שיפור הדיור של החרדים. הילדים התחתנו, אבל לא מוכנים יותר לחדר ורבע ליד ההורים, אלא רוצים דירה גדולה. איפה יש דירות גדולות? למשל ברמות אשכול... אז ההתחרדות מבטאת גם תהליך שבמגזר החילוני הוא מובן מאליו ומוכר לכל אחד, אבל כשזה מגיע לחרדים זה כאילו חדש... כדאי לזכור שזה אומר גם משהו על מעמד חברתי-כלכלי. מי שמחפש דירה גדולה ויכול להרשות אותה לעצמו בתוך ירושלים - אינו עני מרוד. אם זה לא ברור, אז זה שלחרדים יש יותר כסף זה מאוד מאוד חיובי. זה אומר שהם מתחילים להשתתף בכלכלת העיר!

כנראה שהחרדים הירושלמים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך יותר נמצאים היום בערי הלווין שציינתי, ותיכף גם במטרופולין תל-אביב.

תיקון טעות: המחקר על עזיבת סטודנטים פורסם על-ידי העירייה. מאיה חושן כתבה עליו - כאן.