יום שלישי, 8 באפריל 2008

עיצוב המרחב בישראל מאז 1948

לרמן כבר עידכן על הכנס (כאן - והוא גם הדגיש שהיום הראשון מתקיים לצערו בירושלים :-) . האמת היא שקשה למצוא תוכנית מסודרת של הכנס באתרים של שני הגופים שמארגנים אותו. באתר של ביה"ס למדיניות ציבורית בירושלים אין כרגע אפילו איזכור לכך שיש כנס. כשמסתכלים בלוח המודעות - מוצאים את זה בסוף - בין תמונות טקס סיום לבין פרטי ההרשמה לתכנית הלימודים... אז לנוחיותכם - קישור ישיר לתכנית הכנס, כולל אפילו קישורים לתקצירי ההרצאות

לדעתי היום הראשון הרבה פחות מעניין - עוד ועוד גיאו-פוליטיקה. עוד ועוד פריפריה. מעניין שאת המושב על ירושלים הכניסו בין הנגב והגליל לבין יהודה ושומרון. למרות שכאילו שמים דגש על ירושלים - למעשה דוחפים אותה לפריפריה על-ידי היחס הזה.

היום השני, לעומת זאת, מתייחס יותר לערים נורמליות, ועוסק בנושאים שאפילו בעיירת הפיתוח ירושלים מתמודדים איתם: התחדשות עירונית, רגולציה, גלובליזציה, מרכזי ערים, הון ושלטון. לצערי היום הזה מתקיים בתל-אביב, ולכן אין הרבה סיכוי שאצליח להגיע אליו ;-)

יום ראשון, 6 באפריל 2008

הכל זמני בעיר הנצח

אתמול ביקר אצלנו גיסי. הוא תל-אביבי מזה כמה שנים טובות.
כשעלינו באגריפס בואכה רחוב הנביאים הוא אמר שהכל נראה כאן זמני.

זמני? אני מוכרח להגיד שאני רגיל שאומרים הרבה דברים על העיר אבל זמני? השתתקתי. הוא הסביר בעשר שניות משהו שאולי כדאי שלופוליאנסקי וחסידי השימור ועיר הנצח ישמעו. הוא אמר לי - "אתה רואה את הרמזור החצי-גמור הזה, את השקעים בכביש ובמדרכה? - זה מרגיש זמני - לא גמור"

אז חוץ מלנקות צריך גם לתחזק ולשקם - כי נכון לעכשיו עיר הנצח יותר זמנית מתל-אביב.

יום רביעי, 2 באפריל 2008

הארץ בפיירפוקס

אם אתם לא משתמשים בפיירפוקס, או לא קוראים את הארץ באינטרנט, הקטע הזה לא בשבילכם.

נדמה לי שמאז פיירפוקס 2 ההרחבה של אפי לא פותרת את הבעייה, או שהארץ עשו איזשהו שינוי. אני, בכל אופן, מוריד את כל מה שאחרי מספר האייטם בכתובת, והכל חוזר להיות תקין.

ככה זה נראה כשאני פותח פריט בהארץ:


וככה זה כשמורידים את החלק האחרון של הכתובת:



אם למישהו יש פטנט טוב יותר - אשמח לשמוע. למותר לציין שהארץ לא עונים למיילים בעניין הזה.
וסליחה על האייטם הלא-קשור

יום שלישי, 1 באפריל 2008

השיירה



למה תמיד עולות לי דמעות כשעוברת ליידי השיירה של רה"מ?
  • זה מזכיר לי את רצח רבין - הסיבה לכך שהשיירה הזו כל-כך ארוכה וכל-כך מנוכרת ומשוריינת?
  • לפעמים זה מזכיר לי את ביקור סאדאת. הייתי קטן אבל מספיק גדול בשביל לזכור את בגין וסאדאת נוסעים לאט ברחוב שלנו ומנופפים לשלום להמוני האנשים שעמדו בנתיב הנסיעה (שפורסם מראש).
  • זה מזכיר לי את מקומי בעיר ובחיים - עומד ומחכה (ומחכה...) לאוטובוס, בזמן שאחרים מנהלים את המדינה ואת עסקיהם, והדבר האחרון שמטריד אותם זו התדירות של קו 19 ולמה הוא מגיע בזוגות.
  • אולי זה מראה לי (עוד) משהו שאני לא אוהב לראות - איך הפכנו ל-"גירסה הגרועה ביותר של עצמנו" - רה"מ חולף ברחובות עם שיירת ג'יפים עם חלונות כהים, בסירנות מייללות, לא מציית לתמרורים, וממכונית המשטרה המובילה צעקות מתנשאות היסטריות: "סובארו - זוז ימינה! זוז ימינה אמרתי לך!!"
התמונה, אגב, היא כמו שכתוב בקטלוגים "להמחשה בלבד", ולמצולמים יש קשר עקיף בלבד לכתוב.

יום ראשון, 30 במרץ 2008

בעזה הביוב זורם ברחוב



היום זרם ברחוב עזה ביוב, וגם בכל רחוב מטודלה. הכל "נבע" (בקילוח) מפתח ביוב בצומת עזה-מטודלה. תוך דקות הגיע טנדר של "הגיחון" ונעמד בצומת. הנהגים נזהרו לא לעבור על מכסה הביוב שהתרומם מלחץ המים.
כשחזרתי אחרי ביקור חטוף בבית בונם (כדי למנוע משבר אשראי) - כלומר אחרי כרבע שעה - ראיתי שהקילוח הפך למזרקה קטנה, הרכב של הגיחון עוד עמד בדיוק באותו מקום, ובתוכו דיברו במרץ בטלפון... הריח כבר לא היה נוראי כמו קודם - אולי כי התרגלתי?

לגבי הכותרת - זה כל-כך מתבקש, לא? התנצלות אם זה פוגע במי שבאמת סובל.

יום שלישי, 25 במרץ 2008

זיכרון רחוק



קראתי בוואינט היום על אנדרטאות וזיכרון (כאן). הצחיק אותי לקרוא שאנחנו באובססיית הנצחה. לדעתי אנחנו בדיוק בצד השני.

לפני כמה שנים סיפרו לי עמיתים שחזרו מברלין על ההנצחה שם. הם סיפרו על פינת בית שעליה שלט קטן "מכאן נלקחו דיירי רחוב כזה וכזה בתאריך זה וזה" או על פסל באמצע בלוק מגורים המראה את הרהיטים שנזרקו מהחלונות לאחר ההשתלטות על הדירות. זה גרם לי לחשוב שדווקא אנחנו מרחיקים את הזכרון כמה שאפשר. קשה להתמודד אז מוציאים את האנדרטאות ליער, אל מחוץ לעיר - כדי שלא נראה אותן כל יום, אלא רק כשאנחנו רוצים. אצלנו הרי "עולים לקבר" - הוא לא בחצר הכנסייה בה מבקרים לפחות פעם בשבוע, אז אותו עיקרון עם האנדרטאות - הן תמיד במקומות יפים ומבודדים. מעניין לראות מה יקרה עם היחס לאנדרטת חטיבת הנגב עכשיו שבאר-שבע הגיעה אליה.

אז מה בכל זאת העיר עושה עם הזיכרון? צריך אולי להבחין בין המימד הרגשי\תרבותי של החיים עם זכרון העבר, לבין שימור הידע עליו. יש את שלטי ההנצחה כמו בתמונה למעלה - שהם דווקא קרובים לחיים וכן עוברים לידם כל יום, והם רומזים לנו בצורה פשוטה שהמתים היו כאן איתנו פעם, ואפילו ישבו כאן בקפה.

שימור הידע מגיע אלינו דרך שלטי מורשת הקרב האימתניים, שמספרים סיפורי גבורה הירואים, ("פיצוץ בתים על-ידי האצל" או "קרב קטמון") וגם שלטי שימור אתרים, שנותנים לנו מידע, אבל לא ממש מחברים אותנו תרבותית אליו. ואם כבר אינפורמציה, אז מה עם מבנים שאולי אינם לשימור, אבל הייתה להם משמעות בחיים של העיר הזאת ("כאן הייתה תחנה מרכזית")

כמו עוד כמה, הייתי לפני שבוע בלשכת הבריאות המחוזית להתחסן לחצבת. הטוגרה (חותם הסולטן) היפהיפיה שבראש הבניין היא גם סוג של חיים עם העבר...

ועוד משהו קטן על הנצחה: לפני כמה ימים לרמן שאל במסגרת החידונים שלו על ההנצחה של גדס (כאן), אז אצלנו גדס הגה את הרעיון של אוניברסיטה על הר הצופים. האם בדיעבד זו הייתה החלטה תכנונית נכונה (נגיד - יותר מאשר רחביה)? אולי בפוסט אחר.

הזנה או עיכול
נשברתי - מי שרוצה מוזמן להרשם לעידכונים במייל

יום רביעי, 12 במרץ 2008

סובי, סובי, מ מ ט ר ה



אז מי צודק? קלמנס מסרשמיד שטוען שאנחנו משופעים במים וסתם מבזבזים (מוסף הארץ - כאן), רשות המים שטוענת שהמשבר אמיתי ושהוא החריף ביותר מזה עשור (כאן), או החקלאים שבוכים על קיצוץ המים דווקא למי שחוסך (כאן)?

מסרשמיד מפריך ארבעה מיתוסים:
  • אין כאן מספיק מים
  • מדי כמה שנים ישנה בצורת המביאה אותנו למשבר מים
  • ניהול משק המים הישראלי הוא מפותח ורציונלי
  • הפרחנו את השממה
הכי טוב לקרוא את מה שהוא אומר, אבל למי שלא מתכוון לעשות את זה, אז העיקר הוא שאנחנו נותנים אחוז עצום (כחצי) מהמים השפירים לחקלאות, שחלקה הגדול לייצוא - כלומר ייצוא מים. כן - לוקחים את המשאב שאצלנו נמצא במחסור, ומוכרים אותו באירופה בנזיד עדשים. למה בנזיד? כי התרומה של הייצוא החקלאי לתל"ג היא מזערית.

נקודה שנייה - אם חשבתם שמישהו למעלה דואג - אז טעיתם. ניהול משק המים הוא באמצעים של הימור על חורף גשום...

מיתוסים, אתוסים ותכנון. החקלאות היא אתוס לאומי. אנחנו חושבים שהבאנו אותה לכאן, ושהיא קדושה (האמת היא שלפחות באזור ירושלים וההר, רוב השטחים שהיו מעובדים עד 1948 הם עכשיו יערות קקל). אבל אולי זה לא בדיוק כך. אולי לא צריך להקצות בכלל מים שפירים לחקלאות?

מה זה קשור לעניינינו? לא קשור ישירות לירושלים, אבל אם מישהו ישלח לינק לתרשים המפורסם שמראה איך למחזר מים בירושלים - את מי הרחצה לשטיפת רצפה ואחר-כך לשרותים - יבורך. אנחנו חיים בעיר עם משאבי מים מוגבלים, ועם קווי מים אימתניים שמגיעים מהשפלה ומעלים לילה-לילה את המים שאנו רוחצים בהם את האוטו ואת הרצפה, משקים בהם את העציצים ואת גן סאקר.

הורה ממטרה

מילים: יחיאל מוהר
לחן: משה וילנסקי

רן קילוח בצינור,
צינורות – עורקי הנגב,
זה דרכו של המזמור –
מן הברז אל הרגב
יעלו מימי תהום.
משאבה אומרת לחם!
נגב, נגב, מה מיום?
נגב, ממטרות עליך!

סובי, סובי, ממטרה, הי!
סובי, סובי, ממטרה,
לפזר פניני אורה,
סובי והתיזי מים!
עץ יריע בשדרה,
אדמה תיתן פריה
באין גשם משמיים.

המרחב כולו נצוד,
צינורות פרשו הרשת,
והנה סימן ואות,
בטיפין נראית הקשת,
ברית הפרח והניר,
ברית השקט והזמר,
ממטרה, שירך הוא שיר,
רנניהו, עד אין גמר.

סובי, סובי, ממטרה , הי...