לזכור ודבר לא לשכוח?

העיר היא מכונת זכרון, שבנוייה בשכבות. אצלנו בארץ, למזלנו, השכבה של מלחמת העולם והשואה חסרה כמעט לגמרי. האם זו אחת הסיבות שאנחנו לא מצליחים להתחבר לזכרון השואה, אלא נשארים בסיסמאות?

בעוד שעה תישמע צפירה לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. קשה לי לכתוב. נראה לי שהלקחים שאנחנו חושבים שאנחנו מוציאים מהשואה הם נבובים ושטחיים. רוני ברט כתב משהו על העולם שעומד גם כיום מנגד, ואתו אנחנו (כאן). יהודית וינקלר כתבה על הניצולים שמועלים על נס שנה אחרי שנה אבל למעשה נדחקו מהתרבות הישראלית, למרות שהם ייסדו את המדינה (כאן). אולי אני עושה כאן עוול לכולם, אבל למה זה מזכיר לי את השבחים שכולם שופכים על העיר שלנו, ואחר-כך יוזמים פרוייקט חדש על מבנה לשימור - גם אם זה מבנה של אריך מנדלסון (וילה שוקן)?

האם מי שהורס שכבה במכונה שלנו - הורס בניינים ומרקמים שמספרים לנו סיפור על עצמנו, הוא כמו מי ששורף ספרים - מכחיד תרבות? האם סופו שיהרוס גם את השכבה אותה אנו מקימים ובה אנו חיים ויוצרים כיום? אני חושש שכן...

אני מאחל לכולנו שנצליח עד ליום השואה הבא להתחבר קצת יותר לרעיונות של זיכרון והמשכיות.

שימור ככלי לפרשנות (2)

כריכת הקטלוג של התערוכה, מתוך http://www.bateibeer.com/

כמובטח, התייחסות קצרה להרצאה של אמנון בר-אור בכנס על שימור (לא שאני תמיד מקיים הבטחות).

אבל לפני זה עוד שני דברים קטנים מהכנס
(גם) ההרצאה של שמוליק גרואג עסקה ביפו, ונגעה אחר-כך בכפר לובּיא. זה כפר שהיה קיים עד 1948, ושכן איפה שהיום יער לביא, ליד צומת גולני (למיקום באתר זוכרות). שמוליק הראה צילומים נדירים של הכפר ותושביו, שמפוזרים כיום בעולם, וצילומים של התושבים שנשארו בישראל עולים לבית הקברות של הכפר - השריד האחרון שנותר ממנו. אז למה אני בכלל כותב את זה? התשובה היא שזה נגע ללבי, אבל גם קשור למה שכתבתי על זכרון. ההתמודדות עם הזכרון כל-כך קשה לנו, אז אנחנו נוטעים יער על חורבות הכפר (זה לא מונע מהשקדיות והסברס לבצבץ שם). ייעור הוא כלי מצויין להשכחה. כמעט כל היערות שאני מכיר כאן באזור שלנו, נטועים על טרסות חקלאיות לשעבר - למה? כדי להשכיח את הבוסתנים והחקלאות האחרת שהיו שם. לא ראיתי אפילו שלט הנצחה קטן לחקלאות שכיסתה את כל מה שהיום יער ירושלים. מה שמביא אותי להרצאה של אמנון בר-אור, שאם שמוליק הציב מולנו מראה שלא נעים להביט בה, אמנון קירב אותה לפנינו כך שלא נוכל להתעלם.

אמנון דיבר על יפו. הוא ערך עבודה ענקית עם הסטודנטים שלו על בתי הבאר, שהסתכמה גם בתערוכה (וגם באתר - רצוי לשוטט בו קצת - שימו לב לתיקי התיעוד של הבתים, ולמאמרים), ובעצם מאותם בתי באר והלא-שימור שלהם, הגיע אל הלא-שימור של כל יפו.

לא אלאה אתכם בתולדות העיר לדורותיה, אבל הנקודות העיקריות של אמנון בר-אור:

• יפו, שהייתה המרכז של המטרופולין, ואולי של הארץ כולה - הוסטה הצידה. מלהיות המקום שהכל נובע ממנו - העיר הגדולה והאינטנסיבית, עם הספָר החקלאי העצום, היא הפכה לצדדית.


• מאז הבריטים, מתנהל הרס עיקבי של העיר


• אחד הבתים היחידים שנותרו משכונת מנשיה שיצאה עם עג'מי מן החומות - הוא המוזיאון לאלו שפוצצו אותה - מוזיאון האצ"ל


• ה-"שימור" של יפו העתיקה הוא לא שימור - מקסבה צפופה ואינטנסיבית היא הפכה לגן צ'רלס קלור - השרידים הבודדים בגן לא אומרים לנו אפילו אם אנחנו בתוך הבית או מחוצה לו...


• השימור של "הסראייה החדשה" הוא משל לכל הדרך בה עושים שימור בישראל וביפו בפרט - ממוסד מרכזי בעיר, לקיר מונומנטלי ללא תוכן.


• ובתי הבאר - מתוך עשרות רבות של בתי באר (או שמא יותר?) שהיו ממוקמים בין הפרדסים, נותרו במפה של אמנון בר-אור וסרג'יו לרמן רק 53 בתים ששרדו, רובם ארמונות שעומדים כחורבות. מהפרדסים לא נותר כמובן זכר. במפה מסומנים 8 בתים לשימור, והיתר - 45 בתים שעל כולם ישנן תכניות לבינוי. כדאי לקרוא את המאמר על בתי-הבאר באתר.

הארץ הצפופה המובטחת

סדרת כתבות בוואינט שכדאי שהלינקים אליהם ישארו במרוכז באיזשהו מקום נגיש

• I - צפיפות
• II - הקרב על הקרקע
• III - צפיפות, בנייה ותכנון
• IV - שימוש במשאבים - מים וחשמל

השקעה בתשתית תחבורתית, יוממות ושכר

ממש היום התפרסם המחקר של בנק ישראל, שמנסה לקשור בין שלוש התופעות שבכותרת. את הממצאים העיקריים אפשר למצוא בהודעה לעיתונות של בנק ישראל, או בהארץ. גם המחקר המלא קיים באתר של בנק ישראל.


קראתי קצת במחקר - ועלו לי כמה מחשבות:

• ראשית, טוענים במחקר שיוממות משנה את המבנה העירוני - מעודדת פירבור, שפוגע בסופו של דבר בתושבים משום שהוא מחליש את מרכז העיר, מפחית את יעילות התחבורה הציבורית, ומגדיל את ההסתמכות על הרכב הפרטי ואת הגודש - דבר הגורר השקעה בכבישים - המעודדת את הפירבור עוד יותר ומעלה עוד יותר את הגודש, וחוזר חלילה (עמ' 6). אמנם זה עוד לא מחקר של מע"צ אבל זה צעד קטן בהכרה של הרשויות שיש בעייה עם הפירבור.
• שנית - שההשקעה בכבישים מסבירה בעיקר עלייה ביוממות בין אזורים צמודים, והרכבת מחברת אזורים מרוחקים (עמ' 6,15,18). זה טוב או רע? קטונתי מלתכנן את רשת הכבישים הארצית או המקומית, אבל לדעתי זה צריך ללמד אותנו שאולי חשוב יותר להשלים את הרכבת המהירה לירושלים מאשר להרחיב את כביש 1 באזור שער הגיא. זאת ועוד - המודל לא הצליח למצוא השפעה של ההשקעה בתשתיות באזורים "נחצים" - אזורים שבין המוצא של היוממים לבין היעד שלהם - על היוממות. כלומר שאילו היו האזורים במחוז ירושלים מפורטים כמו אילו שבמחוזות תל-אביב והמרכז - הייתה לנו עוד סיבה לדחות את הרעיון של הרחבת כביש 1 בשער הגיא, או סלילת הצירים 39 (מעמק האלה) ו-45 (על תוואי 443 במעלה בית-חורון).
• עליית השכר - המחקר מצא שהשקעות בתשתיות תחבורה גרמו לעלייה בשכר.
• יומם הוגדר על-ידי המחקר כמי שעובד מחוץ לאזור הטבעי שבו הוא גר (עמ' 9). עיון במפת האזורים הטבעיים מראה כי כל מטה יהודה, מבשרת, אבו גוש וקריית יערים נכללים באותו אזור טבעי של ירושלים, כלומר שאם אתם מגיעים לירושלים כל יום מצור הדסה אתם לא יוממים... ובנוסף - לא כללו את אזור יהודה ושומרון - כלומר מעלה אדומים, גבעת זאב, גוש עציון, מטה בנימין - אזורים שברור ששייכים למקווה התעסוקה של ירושלים. בעיה.
• יוממות לתל-אביב - הם מצאו שהיוממות לאזור תל-אביב עלתה מאוד ביחס ליוממות לעיר תל-אביב עצמה (עמ' 9). הכותבים הניחו שזה נובע בין היתר מהפקקים בכניסה לעיר, הגורמים להתרחבות המטרופולין. קוראים לזה אצלנו "פירבור התעסוקה". למותר לציין שבאזור תל-אביב האזורים הטבעיים מפורטים הרבה יותר...
• בכל זאת אפשר להסתכל קצת על הנתונים של אזור טבעי "הרי יהודה" (כאמור - ירושלים, מטה יהודה, מבשרת, אבו גוש וקריית יערים):

• היוממות אל האזור (כלומר אל ירושלים) עלתה (בין השנים 1993-2003) מ-8.2 ל-19.9, כלומר יותר מפי שניים.
• היוממות היוצאת עלתה מ-5.2 ל-7.9.
• יוצא בסך-הכל שיש לירושלים מאזן יוממות חיובי וגדל, וזה בלי להכליל את היוממות מכל הסביבה הקרובה. גם זה משהו...
• לשם השוואה לחיפה יוממות נכנסת של 43.3, אבל יש לה גם יוממות יוצאת של 22.7
• לשם השוואה נוספת - לאזור תל-אביב נכנסים כל בוקר (נכון ל-2003) 214.6 אלף איש. כל יום אחרי הצהריים חוזרים 54.8 אלף, שיצאו בבוקר לעבוד באזורים אחרים.

פארק צרעה

לפני כמה ימים עליתי מעמק הארזים לכוון בגין, וראיתי פרסומת ל"פארק צרעה". זה לא פארק של קק"ל, ואין בו אזורים לפיקניק. כותרת המשנה הלכה בערך כך: המפרט - גבוה, הארנונה - נמוכה, והשכירות... (כן - עם שלוש נקודות).

איך זה שמקום יכול להבטיח גם מפרט גבוה, גם ארנונה נמוכה, וגם שכירות...? זה די פשוט, והמפתח הוא מחיר הקרקע.

כשהקרקע ניתנת כמעט בחינם לצורך חקלאות, וכל מה שצריך זה לשנות את ייעודה, אפשר לגבות שכירות נמוכה. כשאתה מועצה אזורית עם שטחים ללא גבול כמעט, וצריך לספק שרותים לאוכלוסייה של שכונה אחת בירושלים, אתה יכול להבטיח ארנונה נמוכה (וגם אין לך חוקי עזר על הראש, ואפשר למשל לפתוח בשבת). הערים לא יכולות להציע ארנונה נמוכה, וההשקעה בקרקע בערים היא מאוד גבוהה, מה שמחייב את היזמים לגבות דמי שכירות ריאליים.

אז מה רע בזה?

זה "מייבש" את הערים ובמיוחד את מרכזי הערים. ממש סמוך לצרעה נמצאת בית-שמש, שכמהה להשקעות, ויותר מהכל להשקעות מהסוג הזה. אזור ה-"תעשייה" של צומת ביל"ו הרג את מרכז העיר רחובות, שפיים-געש הורג את נתניה, ויש עוד הרבה דוגמאות. אז למה מאשרים עוד אחד? לא למדנו משהו?

זה כל כך הרגיז אותי, שרק מהעצבים היה לי כוח לפדל את העלייה...

ייצוא רעיונות לבוסטון?

תודה ליודן רופא (על ההרצאה אתמול בכנס וגם) על הקישור למפת האופניים של בוסטון - (יודן נתן את הקישור לפוסט הזה שדרכו הגעתי למפה) שנבנית על-ידי הציבור באמצעות גוגל מפות. מזכיר לכם משהו? גם לנו יש אחת כזאת.

למפת האופניים של ירושלים

שימור ככלי לפרשנות

עוד כנס, שבכלל שכחתי לדווח עליו כאן, התקיים היום בבצלאל הישן. התכנית כאן, ומתוכה שמעתי רק חלק, אבל אני מקווה שאת החלק הטוב.

אני לא רוצה לעשות "סקירה" אלא רק לספר על שתיים מההרצאות שממש הרשימו אותי, אבל דבר אחד בכל זאת - נזמי ג'ובה דיבר על העבודה שלהם ברשות הפלסטינית בארגון riwaq, והנקודה העיקרית שלו הייתה שאין שימור בלי קהילה. הוא הראה איך רותמים קהילה לשימור ויוצרים מקור גאווה לשכונה, ומשיגים עוד כמה מטרות על הדרך, כגון יצירת מוסדות קהילתיים חדשים (במבנים המשוקמים), ויצירת משרות בחברה מוכת אבטלה. רק כשהוא הזכיר את אחד הכפרים בו הם שימרו ספרייה במבנה היסטורי, קיבלתי הלם לרגע כשנזכרתי מאיפה השם מוכר לי - זה היה כפר שהייתה בו תקרית שאתם לא רוצים להזכר בה. זה פתאום זרק אותי בחזרה לקונטקסט הרחב יותר, והזכיר לי שוב שהמציאות תמיד יותר מורכבת ממה שנראה במבט ראשון.

ההרצאה שהכי הרשימה אותי הייתה של המרצה האורח ניל זילברמן, נשיא הוועדה לפרשנות ולתצוגה של איקומוס.

• הוא דיבר על הצמד אינטרפרטציה -- פרזנטציה (פרשנות ותצוגה), ואיך שאנחנו נוטים לבלבל בין השתיים. השנייה קשורה לסמכות, ולציפייה שהמבקר יצרוך את מה שהסמכות מספקת לו - באופן פסיבי. הראשונה (פרשנות) היא פעולה של יצירה אקטיבית של סיפור מהמציאות. לפרשנות שמות רבים, ובהקשר הישראלי קוראים לה לפעמים "ידיעת הארץ". הפרשנות היא מה שקושר את הזיכרון האישי עם הזכרון הקולקטיבי.
• הוא דיבר קצת על נארטיב, ואיך שכולם מדברים עליו היום... "כל אתר הוא עמוד בנארטיב" - נשמע דביק קצת אבל בשביל זה יש אמריקאים...
• מדינת הלאום נמצאת כל הזמן בנסיון להוכיח את הנארטיב של קיום סט טהור או מוגדר של אבות קדמונים, אבל בעולם משתנה, של תפוצות הולכות וגדלות, ותנועת אנשים מתגברת, כל אתר שמנסה למכור לנו את הסיפור הזה נראה כמו מונומנט לאמיתות של המאה ה-19. מדינת הלאום היא האויב של השימור מהבחינה הזו, ומצד שני - כל רשויות השימור כולן, הן לאומיות. אפילו הנציגויות המקומיות לאיקומוס הן על בסיס מדינה.
• בגלל שהנארטיב הוא חד-מימדי, אתרי המורשת הופכים לסטנדרטיים - כמו קולנועים שאמנם מציגים בכל פעם סרט אחר, אבל הם בעצם אותו דבר: על שביל מסומן מהחנייה, לאתר, וגם בתוכו על שבילים מסומנים עם שלטים על כל אבן, ונופים כדי להצטלם את צילומי "הייתי כאן", ובסוף - לאיזושהי חנות מזכרות, ובחזרה לחנייה. והבנאדם כנראה היה במאות אתרים כאלו רק בשנה האחרונה... בקיצור - התוכן נשכח, והאתרים הופכים ללא-מקומות.
• אתרי מורשת הם הכלים למשמעות. המשמעות עצמה היא הפרשנות שכל אחד באופן אישי נותן להם. אנחנו צריכים לראות את עצמנו כמשמרים את הכלים והנגישות אליהם, ולא את המשמעויות - שמשתנות מאדם לאדם, ומתקופה לתקופה.
  
• ודבר אחרון - משבר האותנטיות. במקור, בכל אמנות השימור למיניהן נקבע שהקריטריון החשוב ביותר לשימור, או אולי ההכרחי, הוא אותנטיות. אם זה מקורי, ועתיק ככל שניתן, זה ראוי לשימור. כיום, המעבר לשימור מסורות לא-מוחשיות, העמיד את הקריטריון הזה במשבר. יש שטוענים שכל הסיפור הומצא רק כדי לתת למדינות שאין להן מסורת בנוייה "אמיתית" אפשרות ליצור אתרי מורשת עולמית, אבל הוא נתן דוגמה מדהימה שמראה שזה לא בדיוק ככה: בעיר נארה ביפן, ישנה מסורת ארוכת שנים - לפרק מדי כמה שנים את המקדשים ולבנותם מחדש. על פי כל הכללים של איקומוס זה לא נחשב אותנטי - המבנים שם הם בני 15 (או שמא 50? לא ממש משנה) בסך-הכל. זו הסיבה ששם כינסו את ועידת נארה על אותנטיות (המסמך כאן). המסקנה היא שצריך להתייחס יותר ברצינות למסורת לא-מוחשית (intangible).

כבר קצת מאוחר, אז להרצאה של אמנון בר-אור אתייחס בפוסט אחר