שוטטות

רגע לפני שהדג מלוח חוזר לעונה חדשה (יום שישי הקרוב ב-13:00 בגן העצמאות ליד קפה ג'ו), פוסט אורח של איתן בלואר מהרהר על הפרוייקט התרבותי של לפני כמעט חודש - שוטטות דירות 'אמנות לומדים בירושלים'.

שוטטות (אחרי) תרבות...
ביום שלישי לפני כחודש נערך על ידי העירייה ורוח חדשה אירוע האמנות, אירוע המאגד את כלל מוסדות האומנות בעיר ליום פתוח אחד. בשעות אחה"צ של אותו יום נערכה שוטטות דירות, שבה מגוון סטודנטים לאמנות פותחים את דירותיהם למבקרים ובכך מתאפשרת הצגת יצירותיהם. סופו של היום במסיבת פיטר פן במועדון הקונסטנטין ושוטטות ברים.

חשיבות יום כזה היא כפולה: משיכת ריכוז סטודנטים לאמנות ב"מכה" אחת לעיר, והצגת התרבות האלטרנטיבית הירושלמית (שוטטות דירות). לכן שמתי פעמיי בשעות בין הערביים לעבר נחלאות ורחביה לחוות את תרבות השיטוט הסטודנטיאלית. לצערי על אף ההשקעה הרבה, מעט מאוד משתתפים שוטטו ברחבי השכונות הסטודנטיאליות (בניגוד לתחזיות).

תרבות להמונים?
שיטוט בשכונות ירושלים ובפרט בנחלאות ורחביה הוא חוויה בפני עצמה. אולם בזמן מוגבל (המועמדים ללימודים נוטים לשוב הביתה בסוף היום מיד אחרי בירוריהם), כאשר הכרת העיר מוגבלת (מה שהופך את השיטוט לארוך מהמצופה) צריך היה לשקול אלטרנטיבות אחרות. אחת מהן יכולה הייתה להיות בחירה במתחם אחד (רחוב או מספר רחובות בנחלאות) שירכז את מגוון הסטודנטים המציגים, תרבות הרחוב והמבקרים, ויעביר את חווית השיטוט והתרבות האלטרנטיבית בצורה מעניינת ומושכת, אבל גם קומפקטית ונגישה. יש שיגידו שצריך אישורים ובירוקרטיה, אולם נראה לי שבמקרה זה העניין פתיר בקלות, מה גם שזה ארוע בחסות העירייה.

(הגרפיקה מתוך הפלייר של שוטטות דירות)

שיווק יחידות דיור של המינהל

אתמול פירסם המינהל את תכניות השיווק שלו לשנת 2009 (כאן). הנה ההתפלגות לפי מחוזות:

• ירושלים 3,011 יח"ד
• צפון 3,632 יח"ד
• חיפה 981 יח"ד
• מרכז 3,879 יח"ד
• ת"א 1,636 יח"ד
• דרום 1,861 יח"ד

נראה מאוזן, אבל כשמסתכלים על המפה נזכרים שמחוז ירושלים של המינהל כולל גם את אשדוד, קרית-גת, קריית-מלאכי... ולאיש ה-GIS של ממ"י -

ואם כבר מינהל - אז ההחלטה לצ'פר את בעלי הבתים צמודי הקרקע במרכז הארץ קבלה תוקף. מבולבלים? גם אני.

קו 13 לא עצר בתחנה. הפעם לא השתלם לו

לפני כמה זמן החלה (התחלנו) לפעול בעיר קבוצת תושבים בעד שיפור התחבורה הציבורית. שם הקבוצה הוא "15 דקות", שזה הזמן שאמור לקחת להגיע ממקום למקום בעיר. דלת לדלת - לא זמן המתנה בתחנה, ולא זמן המתנה לבדיקת התיק בכניסה לתחנה המרכזית. יש בלוג, וגם קבוצת דיון, והכי חשוב - מייל לתלונות: bus.in.jerusalem@gmail.com

השבוע ניתן פסק דין מעניין בבית המשפט לתעבורה בירושלים, בתביעה של משרד התחבורה נגד חברת אגד. הסיפור הוא שנוסע התלונן, וכנראה שמשרד התחבורה הרים את הכפפה, ותבע את אגד. התביעה היא שאגד אינה עומדת בתנאי הרשיון שניתן לה להפעיל תחבורה ציבורית בקו 13.

אגד מצידם טענו שהרשיון מחייב חמש נסיעות בשעה בקו הזה בשעה הזו, ובית המשפט פסק נגדם, שימו לב:

"כי מוטלת חובה על בעל הרישיון להפעיל שירות קו תקין, יעיל, נוח ומותאם לצרכי הציבור. כגודל הצרכים, גודל 'הנסיעה'."

ומיד אחר כך:

"על בעל הרישיון להתאים את מספר האוטובוסים ו/או גודלם למספר הנוסעים בקו. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר קיימת בקו בעיה ידועה של עומס נוסעים כך שברור שנסיעות המורכבות מאוטובוס אחד רגיל אינן נותנות שירות סביר."

כלומר שלא מספיק לעבוד "לפי הספר" - צריך שזה גם יספק שרות. לעניין התלונה עצמה - שהקו לא עצר בתחנה אלא קצת אחריה כדי לא להעלות נוסעים:

"האם כאשר האוטובוס עמוס נוסעים, רשאי נהג לעצור את האוטובוס במקום אחר ולא בתחנה על מנת להוריד נוסעים? .. והתשובה לכך שלילית. בכל מקרה הנהג צריך לעמוד בתחנת האוטובוס על מנת להוריד אנשים ו/או להעלותם. אין הנהג יכול להחליט על דעת עצמו להעמיד את האוטובוס מחוץ לתחנה על מנת להוריד נוסעים, גם אם אין מקום להעלאת נוסעים נוספים לאוטובוס. בהיעדר מקום, רשאי נהג אוטובוס שלא להעלות נוסעים חדשים לאוטובוס, ואולם מחויב הוא להקפיד על עצירה בתחנות הקבועות ברישיון קו השירות. בית משפט ער כמובן לקושי המעשי של הנהגים לעצור בתחנה במקרה שלא ניתן כמעט לקחת נוסעים חדשים, אולם את הקושי הזה עליו להעביר לממונים עליו הצריכים לפתור את הבעיה."

השופט (ד"ר) אברהם טננבוים מבין עוד כמה דברים חוץ מפרשנות של רשיון להפעלת קו אוטובוס:

(מתוך גזר הדין) "ומדובר במעגל שמזין את עצמו. אם כל מי שיכול לעזוב את התחבורה הציבורית מפסיק להשתמש בה, ממילא נותרת רק האוכלוסייה 'השבויה' שאין בידה אפשרות אחרת לתנועה. אוכלוסייה זו חייבת להשתמש בתחבורה הציבורית, ולא תמיד יכולה לעמוד על זכויותיה. ממילא אין לבעלי הרישיון אינטרס מספיק לשפר את שירותיה, ושוב עוזבים כל אלה שיכולים וחוזר חלילה.
10. לנגד עיננו צריכה להיות המטרה על פיה התחבורה הציבורית תהיה כזו שהנוסעים יבחרו מרצונם להשתמש בה. לא משום שאין להם ברירה, אלא משום שהיא תהיה אמינה, נוחה, ומהירה יותר. קרי, שואפים אנו למצב שאפילו בעלי רכב פרטי יבחרו להשתמש בתחבורה ציבורית בגלל יעילותה. אכן, אין זה המצב כעת, אך זוהי כוונת המחוקק הברורה וכמדומני גם שאיפת הציבור."

אני מניח שאגד לא תתן לזה להישאר כך, והיא תנקוט בכל תעלול אפשרי כדי לבטל את פסק הדין הזה (במחוזי, בעליון, או באיזשהו הסדר אחר). כולנו מקווים שהיא לא תצליח, ושמהיום יהיה ברור, לאגד ולמשתמשי האוטובוס:

האם יש פתחון פה כלשהו לנוסעים על פי החוק?
2. והתשובה היא כי יש ויש והאחריות היא של בעל הרישיון להוציא אוטובוסים בגודל ובמספר כך שהתופעה שתוארה לא תקרה, ואם תקרה, בעל הרישיון ישא בעונשו עד אשר יתקן את המצב.

פסק הדין המלא כאן, וגזר הדין המעניין לא פחות כאן. ראיתי את זה בוואינט (כאן). ואם כבר אוטובוסים, אז עוד משהו קטן.

כביש לנפש

היה כתוב בגלובס שישראל נמצאת בתחתית הטבלה העולמית מבחינת ק"מ כביש לנפש. חשבתי שזה בטח מוגזם - "תחתית הטבלה העולמית" נו בטח...

בדקתי (הלינק הוא לטבלת הנתונים המלאה - כרגיל מתוך world factbook עם עיבוד שלי), ומסתבר שזה באמת כך! בישראל 2.5 ק"מ כביש לכל אלף נפש. השוואה? בבקשה: בגרמניה ישנם 7.8 ק"מ, בהולנד 8.1, בצרפת 14.9, ובארצות-הברית 21 ק"מ לכל אלף נפש. ישראל דומה מהבחינה הזו לסומליה ולאוגנדה (2.2 ק"מ).

אז אני יודע שפעם הבאה שאני שומע על כביש חדש שנסלל (וכנראה שלקובי כחלון יש כוונות בכיוון), אשתדל לזכור את הנתונים האלו לפני שאני קופץ.

בתים פלסטינים במערב ירושלים: צילומים וסיפורים

מחר נפתחת תערוכה על בתים ערביים במערב העיר. כן, בתים בטלביה, קטמון, מלחה, הר-נוף (כפר שאול - דיר יאסין), מוסררה, ליפתא ובית-צפאפה. חיים הנגבי וצחי אוסטרובסקי מתעדים את המפגשים החוזרים של דיירי הבתים עד 1948, עם הבתים ודייריהם הנוכחיים.

ראיתי את זה במיינט, אבל יש יותר פרטים באתר של מרכז וילי ברנדט, ואת הסיפורים עצמם - באתר של זוכרות.
גם הכרזה מהאתר של מרכז וילי ברנדט

מינהל מקרקעי ישראל ישמור על שטחים פתוחים

אחרית הימים - המינהל (מועצת מקרקעי ישראל) מחליט ששמירה על שטחים פתוחים, ערכי טבע, נוף, מורשת ותרבות "תבוא לידי ביטוי בקבלת החלטות מועצת מקרקעי ישראל מתוך מודעות לצורך בשילוב מושכל בין צורכי הפיתוח לצורכי שמירתם".

עוד כמה ציטוטים מרגשים - בבקשה: "חיסכון מיטבי בהקצאת קרקע לפעולות פיתוח" ; "ביסוס ניהול המקרקעין על מצאי ערכי טבע נוף ומורשת תרבות המאפיינים את הארץ" ; "הקפדה על הכוונת הפיתוח לשטחים המיועדים לכך בתכניות מתאר ארציות מחוזיות ומקומיות" ; "קידום מזורז של הקצאת קרקע לשמורות טבע גנים לאומיים פארקים יערות ושטחים חיוניים לשמירה על המגוון הביולוגי והנופי של הארץ" ; "עידוד השמירה על שטחים פתוחים חקלאיים" ; "הגברת אכיפה נגד פלישות ושימושים שלא כדין בשטחים פתוחים טבעיים וחקלאיים" הנה משהו על זה בגלובס.

נפלתם? עכשיו בשביל לקבל פרופורציה לכו להחלטה, וקיראו את סעיף א' (השטחים הפתוחים זה ב'). רוצים את עיקרי הדברים? הנה: "בעלי בתים צמודי קרקע במרכז הארץ יהיו פטורים מתשלום דמי היתר בעת ביצוע תוספת בנייה עד 80 מ"ר, כך שניתן יהיה לנצל את זכויות הבניה עד 240 מ"ר ללא תשלום למינהל. באזורי הפריפריה – אזור עדיפות א' וקו עימות ינתן פטור מלא ולא תהיה מגבלה על היקף התוספת וניתן יהיה לבנות אף יחידות דיור נוספות, בכפוף לתב"ע מאושרת."

הרעיון הוא להאיץ פיתוח (אנחנו במשבר), להקל על התושב, ואפילו (שימו לב למילת הקסמים:) לצופף. אפשר להתווכח אם הרחבת דיור של בית צמוד-קרקע היא ציפוף, ובעיקר אם זה הפיתוח (או הציפוף) שאנחנו צריכים, אבל העיקר הוא שעם כל הכבוד להחלטה, לא צריך לחשוב שהמינהל הפך להיות מכון דש"א :-)

המשמעות יכול להיות מאוד חריפה - עיור חלקי של יישובים כפריים בפריפריה, שיבנו הרחבות דיור ויחידות נוספות. גם במרכז זה לא יהיה בלתי נראה.

ההרצאה המסעירה של סטורם

היה כיף לפגוש את כולם ביחד בכנס ביום חמישי. האמת היא שגם ביום שישי התקיים חלק של הכנס, אבל להורים לילדים צעירים אין תחליף ואין מחיר ליום שישי בבוקר...

ההרצאה שהכי הלהיבה אותי הייתה של סטורם קנינגהם. הוא דיבר על שבעת התנאים לקיום התחדשות, ובנה את הטיעון שלו בצורה כל-כך טובה - כל-כך נדיר במקומותינו. לכל טענה הייתה דוגמה, ולכל דוגמה הובאו הפרטים הרלוונטיים. אמנם היה בזה מימד של הטפה, אבל אני מקווה שלחלק מהמתכננים שישבו באולם זה נתן מכה בראש. במיוחד כשהוא דיבר על לא לבנות עוד מאותו דבר, אלא להשתמש בנכסים שקיימים - רק בנכסים שקיימים. אה - וגם על השיתוף של כל בעלי העניין - דרך "מנוע התחדשות" שהוא ארגון קבוע, ללא כוונת רווח.

כדי שיהיה לי מסודר - שבעת התנאים:
כללים: שימוש בעושר הקיים; אינטגרציה (בין תהליכי החייאה שונים בעיר); ושיתוף (בעלי העניין)
תהליכים: יצירת חזון; יצירת תרבות של התחדשות; שותפויות (P3 - אבל לא הפרטה)
מודל: מנוע התחדשות

בלי אלו - כך אמר סטורם - זה לא יעבוד.

אז איפה אנחנו נופלים?
1. שימוש בעושר הקיים - כבר שנים שאנחנו בונים פרברים על פרברים (אני מדבר על ירושלים, אבל זה נכון כמעט בכל עיר בישראל), ואזורי תעשייה ותעסוקה חדשים - במקום להשתמש במה שיש - ולשפר אותו

2. אינטגרציה - עשרות תכניות שיקום והחייאה, והרבה פעמים אחת לא יודעת על השנייה. אתן דוגמה: במושבים המתחלפים דיברו על התכנית למע"ר המזרחי בירושלים. ברוך יוסקוביץ' סיפר שכנראה לא יבצעו את החלופה של השקעת רחוב סולטן סולימן בתת-הקרקע, אלא ימצאו דרכים חלופיות. מאוחר יותר, באותו חדר, סיפר ראובן פינסקי מהרשות לפיתוח ירושלים , במסגרת הצגת התכנית לעיר העתיקה, על זה שעומדים להשקיע את סולטן סולימן.

3. שיתוף בעלי העניין - זוכרים את גוננים? בסוף זה נתקע על שיתוף הציבור. שיתוף הציבור זה שיתוף אמיתי - לא לפרוטוקול. אחרת זה, כאמור, לא בדיוק עובד.

4. יצירת חזון - קנינגהם טען שלתת למתכנן לתכנן בלי שיש חזון, זו "הטרדת מתכננים". אז איך זה שרק לתל-אביב יש חזון עירוני? כשנסיתי לקדם יצירת חזון שכונתי לגוננים, כולם הנהנו בהסכמה, אבל גיבוש תשובת השכונה לתכנית של העירייה הייתה דחופה יותר...

5. תרבות של התחדשות - דווקא כאן נראה לי שניר ברקת ייקח את העיר למקום הנכון. תרבות של התחדשות משמעה שלא רק מחלקת מהנדס העיר מקדמת משהו, אלא נוצרת מערכת שלמה שתומכת בפרוייקטים של התחדשות. כשניר ברקת דיבר על עזרה לעסקים, ואחר-כך גם ליזמים - נראה לי שהוא כיוון בדיוק לזה.

6. שותפויות - אצלנו מפריטים כל מה שאפשר. צריך ללמוד היטב איך ליצור שותפויות ציבוריות-פרטיות, בלי שהמשמעות תהיה הפרטת הנכס הציבורי. וזה אפשרי. חשוב שתהיה גם רוח גבית שתשדר למגזר הפרטי ששותפויות מהסוג הזה הם הדבר הנכון.

טוב, כנראה שלמנוע ההתחדשות לא אגיע היום... גם לא לסיפור על שותפות בין קניון לגינה קהילתית במלבורן. אז הנה - אני שולח את הפוסט הזה לא גמור...