מאני טיים במרחב הציבורי

המרחב הציבורי הוא הזירה לכל החיים הפומביים שלנו -- אנחנו הולכים בו ודרכו, שוהים בו, לבד וביחד, קטנים כגדולים. ככזה, יש לו, כידוע, חשיבות עצומה.

המרחב הציבורי הוא גם המקום בו קבוצות וקהילות מחזקות את הביחד שלהן ואת האחיזה שלהן ברחוב, בשכונה, בעיר. דוגמה מדהימה להיבט הזה של המרחב ראינו אתמול -- במצעד הגאווה, אבל דוגמאות פחות ססגוניות מתקיימות, לדוגמה, בכל ועדת הקצאות מבני ציבור, בהרבה ערים בישראל, כאשר נציגים של קבוצות אוכלוסייה שונות מתווכחים למה ישמש נכס ציבורי כזה או אחר. לדעתי כל מי שהסתובב פעם באזור שבו קבוצה אחרת (חילונים/דתיים/חרדים/יהודים/ערבים/עשירים/עניים/זקנים/צעירים/גברים/נשים) דומיננטית, וקיבל מבט מוזר, היה באותו רגע חלק מהסיפור הזה.

אחיזה של אחד במרחב אינה בהכרח הדרה של האחר -- אותו רחוב שיודע להכיל מצעד גאווה, ידע (ועוד יידע) להכיל גם מרתון, הפגנות פוליטיות (ימין ושמאל), ואפילו מאהלי מחאה. וביום-יום הוא מכיל בערך את כל הגוונים שיש.

בהקשר הזה ממש חשוב לשים לב לאירועי השבת של ירו-שלם. מדובר באירועים חופשיים (כלומר ללא תשלום) המיועדים לכולם (כמו זה או זה לדוגמה). אירועים מהסוג הזה בשבתות אינם נתמכים על-ידי העירייה, וירו-שלם ממלאת כאן נישה גדולה וחשובה.

השנה קיום האירועים תלוי בתמיכה של כולנו. כרגע נותרו שישה ימים בלבד לסיום הקמפיין, והגיוס עומד על קצת יותר מ-50%. עכשיו הזמן להכנס לקמפיין, ואם אתם יכולים, אז לגלול קצת למטה, לסכומים הקצת-יותר-גבוהים. כי גם אם כולנו נלך למשחק של קטמון או למשק עפאים, היעד לא יושג, ואז, כידוע (או לא), הגיוס כולו יורד לטמיון. סכום גדול או סכום קטן -- עכשיו המאני טיים.

חוב מלפני חודש:
הפוסט הקודם, על התוצר השכונתי, קיבל ביקורת ממש קשה מג'ולי רוזנצוויג (כאן, בקבוצה של אורבניזם בירושלים ובישראל). לא עניתי שם (לא הייתי בארץ ולא ממש פנוי), ועבר כבר חודש, אז רק הבהרה --
הרעיון של הפוסט היה להבחין בין מרכז לשוליים בתוך העיר, ולהשתמש בכלי כלכלי כדי לעשות את זה. אין לי שום דבר נגד שכונות ש-"מייצרות מעט" ומצד שני - גם לא נגד עירוב שימושים -- להפך. אבל כן נראה לי שיש מידרג בין מרכז העיר לשוליים, ושהמרכז מתמחה בשירותים ותעסוקה, יותר משכונות המגורים. אני אישית לא חושב שצריך ליצור תחרות ביניהם, אלא שבאיזור מרכז העיר רצוי להנגיש את השירותים ה-"מטרופוליניים" (למשל על ידי מערכות תחבורה ציבורית יעילות), ובשכונות המגורים רצוי להעלות את איכות החיים של התושבים. ואני מסכים ב-100% שעירוב שימושים מעלה את איכות החיים, אבל יותר כמו מרכז מסחרי; בית קפה; קצת משרדים; ובית ספר, מאשר כמו קניון מלחה, שלא נראה לי שמעלה את איכות החיים של תושבי השכונה.

תוצר שכונתי מקורב

הפוסט הזה התחיל כ-"תרגיל מחשבתי בהתנתקות". עשיתי איזשהו אומדן של התוצר של ירושלים, עם ובלי השכונות החיצוניות (פסגת זאב, גילה, רמות וכולי). אבל אחרי שראיתי את הסרטון החדש של "הצלת ירושלים היהודית", הרעיון של לכתוב על התנתקות קצת דחה אותי (למרות שכאמור -- אני לא מתכוון לירושלים יהודית שמתנתקת משכונות ערביות, אלא לירושלים שחושבת על עצמה כמרכז מטרופוליני, ומתנתקת -- מוניציפלית בלבד -- מהפרברים שבתוך גבול השיפוט).

שחוברה ליחדיו

יום ירושלים בא והלך. אחרי הצהרים חיכיתי בתחנה שכנראה בוטלה לרגל המצעד, תקוע עם עוד כעשרים איש בהמתנה לאוטובוס שאפילו לא היה בדרך. בינתיים זכינו לראות המון ילדים דתיים עם מקלות מטאטא ביד, עטופים בדגלי ישראל, זורמים לכיוון העיר העתיקה. בדרך הביתה (ברגל), ראיתי את הנתיבים החלופיים של האוטובוסים. זה לא כל כך נעים לראות קווים "מהירים" נוסעים ברחובות קטנים, אבל מה לא עושים בשביל לשפר את הנגישות של צועדי הדגלים (והמקלות) לשער שכם. אולי אפשר בפעם הבאה לפחות לשים איזה פתק בתחנת האוטובוס (לא, הוא לא נפל. עברתי עוד כמה תחנות בדרך).

הימים לפני יום ירושלים הם היסטריה במכון ירושלים. כרגיל, אנחנו מוציאים לקראת החג נתונים (ומעלים את השנתון הסטטיסטי), והשנה מה שתפס הרבה תשומת לב היה הסיפור של ירידת שיעור הפריון של האוכלוסייה הערבית (מול העליה אצל היהודים). אולי השנה התייחסו לזה יותר כי השנה גם הריבוי הטבעי (ולא רק שיעור הפריון) של היהודים בעיר עבר את זה של הערבים (נתונים), ואולי פשוט בגלל שגם לתקשורת, כמו לנו במכון, לוקח זמן עד שנופל האסימון, שיש כאן שינוי בכללי המשחק. בשנה הראשונה היה לנו די ברור שיש כאן טעות בנתונים, אחר כך חשבנו שעוד לא צריך להכריז הכרזות, כי זה תמיד יכול להתברר כאנקדוטה. וגם כשמתברר שיש כאן מגמה, לוקח זמן להבין שהנחות העבודה צריכות להשתנות.

כי הרי גדלנו על זה שהמאזן הדמוגרפי בירושלים הוא נתון קדוש שצריך לשמור עליו (פעם דיברו על שבעים--שלושים), ולכן צריך לבנות שכונות שהן למעשה פרברים בגודל של ערים, ולספח את מבשרת ציון וצור-הדסה, וברור שמשם גם מגיעים הפחדים שעליהם רוכב הקונספט של "הצלת" "ירושלים היהודית".

אז אולי עכשיו יהיה גם יותר קל לעכל שזה לא כל כך נורא אם אנשים מהגרים מכאן, ושאפשר לחזק את העיר גם כשהם גרים במבשרת? בפוסט הקודם אלקין מדבר על זה, ולפני שבוע ממש שמחתי לקרוא בדמארקר שגם לעופר ברקוביץ' זה נראה חשוב ("הפגיעה הקשה בתושבי מטרופולין ירושלים עם סגירת היציאה לשכונותיהם בהתקדמות פרויקט כביש 1 חייבה מענה.").

התכנית לבנייה במצפה נפתוח כבר מזמן חגגה עשור -- התממ הופקדה ב-2003, אושרה ב-2004, קיבלה תוקף ב-2005, בוטלה ב-2009, ומשם המאבק המשיך. נראה לי שהקואליציה נגד התכנית רחבה אפילו יותר מזו שהייתה נגד ספדי. כמה אנרגיה, וכסף, הושקעו בכל השנים הללו! השבוע התכנית הוחזרה מהותמ"ל אל הועדה המחוזית, והשמחה רבה. באופן כללי, כשתכנית עוברת למסלול התכנון הנכון (בלי מעקפים וקיצורים) זה חיובי. אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מדי, אז רק אומר שמזל (או אולי חבל?) שכאשר הקימו את שכונת רמות לא הייתה כזו קואליציה נגד יציאה לשטחים פתוחים.

זו התכנית המקורית של רמות. החלטה להפקדה: סוף 1975, קבלת תוקף סוף 1976. מרשים אך מפחיד.
אבל החדשות היותר עדכניות הן שכנראה ניתן שוב לקבל לינקים ישירות לתכניות באתר מבא"ת. לא סגור על זה, אולי הקישור פוקע תוקף מתישהו... אנא בידקו אותי:

• הקישור הזה אמור לקחת אתכם לתכנית הזו של רמות
• וזה אמור להוביל לתכנית של מצפה נפתוח (כולל ההחלטה מלפני כמה ימים להחזיר את התכנית למחוזית)

אחרי יום ירושלים שמח!

אלקין מלמד את הכנסת שיעור בתכנון מטרופוליני

השבוע נתוני ההגירה של ירושלים היו בכותרות. הנתונים אמנם פורסמו מזמן, אבל כנראה שמישהו נזכר בהם, ומשם התחיל סיבוב שלם, שככל הידוע לי התחיל בוואינט (וגם ממשיך שם, מה קרה שהם התחילו להתעניין בירושלים? ולעבד נתונים?) והגיע אפילו לכנסת (צריך לגלול קצת כי היו הרבה נושאים) וגם לחדרי חרדים. אולי סוף סוף יש כאן קואליציה בין החילונים לבין החרדים על הרקע של מחירי הדירות.

כנראה שהדיון בכנסת היה לעיתים משעשע, אבל רוב הזמן אני קורא את הפרוטוקול ובא לי לצעוק: תנו להם להגר! דברו על ההגירה השלילית מתל אביב או מחיפה. תנו לגדול בשקט!

הרי מי שמהגר למבשרת או למעלה אדומים או לביתר עילית, נשאר קשור בטבור לעיר, גם מהבחינה העירונית וגם מהבחינה הכלכלית -- הוא עובד כאן, לומד כאן, קונה כאן, מבלה כאן. כל מי שאני מדבר איתו על זה בשנים האחרונות (או קורא את הבלוג) כנראה מפסיק לקרוא בשלב זה, כי אני כבר ממש חוזר על עצמי...

אתם בטח לא מופתעים לקרוא שבדיון בכנסת נשמעו הביטויים "בירת הנצח", "עתידה ירושלים שתגיע עד דמשק", "ארץ ציון ירושלים" ושאר קלישאות. רחל עזריה ניסתה להציג את המציאות הקצת יותר מורכבת בעיר, אבל לא נראה לי שקוראי קריאות הביניים ("זה היה פעם, זה לא כך" [נחמן שי]) התעניינו יותר מדי בעובדות או במורכבויות.

זאב אלקין (גילוי נאות: אנחנו במכון עובדים עם המשרד לענייני ירושלים, וגם לישיבה הזו עזרנו כמיטב יכולתנו עם נתונים) תיאר את ההגירה מירושלים כסוגייה אסטרטגית, אבל אז הוא הסביר לחברי הכנסת את הקטע של המטרופולין. כנראה שהם היו המומים כי אין בקטע הזה קריאות ביניים. על רקע המקהלה שמדברת על "בלימת ההגירה השלילית" אני מקווה שהדברים של אלקין הם התחלה של שינוי*:
(דקה וחצי, נאלצתי להוריד מאתר הכנסת הלא-ממש-ידידותי, במיוחד למי שמשתדל לא להתקין תוספים של מיקרוסופט)

  זאב אלקין בכנסת, 2 במרץ 2016

אני ממש מקווה שגם העירייה תאמץ את הרעיון שלא ממש משנה איפה הבנאדם גר, כל עוד הוא מגיע ל[מרכז? ]ירושלים. למשל תכניות כמו זו שיזם עופר ברקוביץ', לא צריכות להיות מותנות בזה שהאמן יגור בירושלים, העיקר שיגיע לכאן.

דרך אגב, בכתבה שעופר מצרף אומר אחד האמנים ש-"קשה להתעלם מהעובדה הפשוטה שירושלמים צורכים הרבה פחות תרבות לעומת תל אביבים". אופס, טעות. משק בית בירושלים מוציא קצת יותר (338 ש"ח בחודש ב-2013) על מופעי תרבות ספורט ובידור מאשר משק בית בתל אביב (322) (נתונים כאן). זה כמובן קשור לזה שמשק בית בירושלים גדול יותר (3.98 לעומת 3.2), וגם לזה שמה שאצל אחד נחשב תרבות, אולי לא ייראה לאחר ככזו, אבל גם לכך שסביב תל אביב ישנם 3.3 מיליון אנשים (בנוסף לעיר עצמה), שמגיעים אליה לצרוך תרבות. בירושלים אנחנו מדברים על 345 אלף, בנוסף לעיר עצמה (ועוד 87 אלף במודיעין שלא כלולים רשמית במטרופולין, אבל ייתכן שיגיעו לירושלים לתרבות. או שלא?).

שבוע טוב :-)




* לטובת מי שלא מקשיב לוידאו -- הנה מה שאמר אלקין:

התחדשות עירונית לא תוכל להביא למספרים כאלה בהיקפים כאלה. עושים אותה בירושלים, וטוב מאוד שהעירייה מעודדת את זה, וצריך כל הזמן לשבור את הראש איפה החסמים ולהוריד אותם ולעשות יותר, אבל הבעיות האסטרטגיות של העיר לא ייפתרו מההתחדשות העירונית. ולכן אין מנוס – וזה לא עניין זניח וזה לא עניין שולי – אלא בכל דרך לקדם כמעט כל תוכנית בנייה אפשרית בירושלים, וגם בסביבותיה של ירושלים. שמעתי, מיקי, גם מה שאמרת, ואני חולק עליך, כי הרי זה בסוף לא שאלה של הכותרת. אז אם עושים תוכנית בנייה שהיא על התווך בין ירושלים למבשרת, ו-90% נחשב פורמלית מבשרת ו-10% נחשב פורמלית ירושלים, זה מה שמשנה? אז ה-10% האלה ייחשבו פורמלית ירושלמים ו-90% מהתושבים ייחשבו תושבי מבשרת, אבל זה מה שישנה את המצב בירושלים? הרי הם יעבדו בירושלים, יקנו בירושלים, ומהבחינה הזאת זה הכול למעשה מטרופולין אחת גדולה.

ולכן פיתוח של מטרופולין מסביב לירושלים זאת לא בעיה של ירושלים, זה חלק מהפתרון של ירושלים. טוב מאוד שמעלה-אדומים קיימת, וחשוב שהיא תתפתח יותר ממה שיש בה היום, ולכן חשוב לבנות שם; טוב מאוד שמבשרת קיימת, וחשוב שהיא תתפתח. יש שם קשיים, כי היישוב כמעט מכפיל את עצמו גם ככה. אני מודע למורכבויות והקשיים והצורך להיערך לכך, אבל כשמסתכלים, כשעולים קצת מעל הבעיה הספציפית של מבשרת כיישוב ומסתכלים בראייה לאומית, חשוב מאוד שכל פריפריה ירושלמית תתפתח, כי ירושלים לבדה, לא בטוח שהיא תיתן מענה לכל הצורך שקיים במקומות בתוכה.

קוד תכנון

היוזמה החדשה ל-"הצלת ירושלים היהודית" היא אמנם קצת יותר פוליטית-מדינית מהנושאים שאני בדרך כלל עוסק בהם, אבל נראה לי שחשוב להגיד על זה משהו. ההצעות לסוגים שונים של "התנתקות" ממזרח ירושלים נמצאות על השולחן כבר הרבה זמן (כאן דוגמה מלפני כעשור), אבל כאשר האינטגרציה בין מזרח למערב העיר הולכת ומעמיקה, יש משמעות עצומה לזמן. אנחנו כבר לא נמצאים במקום בו היינו לפני עשור. חוץ מזה יש משמעות למילים. כשאומרים לי "הצלת ירושלים היהודית" זה כל כך מסריח מגזענות שאני לא רוצה להקשיב להמשך (איך הייתם מגיבים לתכנית ל-"הצלת שיקגו הלבנה" מפני השחורים?). אינטרסים -- חלק מהתועלות המצויינות ביוזמה הן בכלל נזקים (כמו העובדה שצבא ולא משטרה יפעל בשכונות מזרח ירושלים), וחלק הן ציניות מכוערת (חיסכון כספי הביטוח הלאומי -- ומה עם לקוחות הרווחה? והחרדים? והעניים? ונפגעי טרור/מחלות/מלחמה? מכולם נתנתק?). ודבר אחרון "חיזוק האופי היהודי" -- אני אישית חושב שאם ירושלים חפצת חיים, האופי שהיא צריכה לחזק הוא הגיוון, הפלורליזם -- ולא הסגרגציה.

אבל זה לא משנה -- הנזק כבר נעשה. גם אם לא יוקמו חומות סביב הר הצופים ותלפיות מזרח, העובדה שנכתבות המילים "יפקע תוקף תעודת התושב הישראלית של 200,000 הפלסטינים" ואין פוצה פה ומצפצף, כבר מעמיקה עוד את אי האמון שאנחנו בונים בעמל (וכסף) רב במזרח העיר. אחר כך, כשהפלסטינים עושים מצידם מעשים חד צדדיים, אין מה להתפלא. כאן האתר שלהם, וכאן המפה.


קוד תכנון
בכנס איגוד המתכננים ביום חמישי היה ממש מעניין, ולא רק בגלל הלוקיישן (כמה תמונות (לא שלי) כאן). באחת המליאות אמרה נורית אלפסי שתכנון מיתארי זה רע. לי הייתה הרגשה שסוף סוף מישהו אומר את זה. עוד תב"ע ועוד תב"ע, ובכל אחת מהן היזם והמתכנן רצים בכל הועדות כדי להשיג עוד קצת ועוד קצת, והתושבים יחד עם ארגונים אזרחיים רצים להתנגד. אולי צריך פשוט קוד תכנון. ספר שיגיד מה מותר לעשות בשכונת מגורים, ומה באזור מוטה תח"צ, ומה באזור תעסוקה, ומה באזור תעשייה, וכולי. ככה היזם יודע מראש, עוד לפני קניית המגרש, בדיוק אילו זכויות (וחובות) הוא עתיד לקבל. נראה לי שזה יזרז את הליכי התכנון, וישכלל, כמו שאומרים הכלכלנים, או ייעל, את שוק הנדל"ן (בסוף מישהו הרי משלם על זה שיושבים מתכננים ואדריכלים וכותבים את אותם כללים עוד פעם ועוד פעם). אולי זה גם יהיה יותר צודק, או פחות מושחת.

כנראה שרק לי זה נראה אבסורד להעביר סמכויות תכנון לפוליטיקאים מתנדבים
בלי קשר (ואולי עם). בינת שוורץ הסבירה באותו הכנס שוב כמה זה טוב להעביר סמכויות לועדות המקומיות. כי הם מייצגים, מכירים את העיר וכולי. כולם כבר מזמן מתיישרים עם זה ותומכים, לפחות כל חברי הפאנל שהיה שם. אבל ככל שאני חושב על זה, נראה לי אבסורדי יותר להעביר סמכויות מקצועיות לגוף של מתנדבים, פוליטיים. איך הם יחליטו על היקפי חנייה? על טיפול בנגר עילי? איך אמור להצביע חבר מועצה כשמדובר על השכונה שלו, ומה עם שכונות שלא מיוצגות במועצת העיר? (ואצלנו יש 37% מהאוכלוסייה שלא מיוצגים)  -- איך ייראה שם התכנון? זה נראה לי כמו לתת לכנסת להחליף את הממשלה, ואני עדיין מאמין בהפרדת רשויות.
 
ובאמת בלי קשר, בשבוע שעבר היינו בסירה. היה ממש כיף, מקווה שלא רק לי. כן ירבו! תודה ענקית לגילי, לרות, לאלעד, לענבר, ולכל מי שבא לשמוע הלומי בירה מדברים על תכנון וג'נטריפיקציה.

שבוע טוב

למקבלי ההחלטות אין אמון בתכנון

נורית אלפסי כתבה בשישי האחרון בדמארקר על המקרה המוזר שיכול היה להיות מצחיק אם הוא לא היה עצוב, של תכנית "רובע מנחם" בבאר-שבע, שמקודמת במקביל לתכנית המיתאר העירונית, למרות שהיא סותרת אותה. נורית אלפסי מציעה ארבעה מבטים - הרובע כפתרון למצוקת דיור והכנה לקליטת האוכלוסייה שתגיע עם הצבא; האבסורד של בניית [עוד] שכונה של צמודי קרקע; האבסורד העוד-יותר-גדול של קידום תכנית שבוטלה על-ידי תכנית המיתאר העירונית; והאבסורד הכי גדול -- שקידום הרובע ותכניות נוספות בעצם נסגר בין האוצר לעירייה במסגרת הסכם גג, וההליך התכנוני הוא מראית עין בלבד. שימרו לעצמכם את הקישור (או שתסמכו על כך שכמו כל מה שמופיע כאן מימין ב-"סקירת ספרות", הוא יישמר כאן), וחיזרו אליו כשאתם צריכים ציטוט להתמוטטות השיטה התכנונית בישראל.

האם זו התמוטטות? מתכננת חכמה אמרה לי לא מזמן, שכל פתרון שאנו מוצאים רק מחזק את השיטה, הופך אותה לעמידה יותר, ומנציח אותה. אם המנגנונים עוקפי התכנון (כאן -- הסכמי גג, קידום במקביל של תכניות סותרות) פותרים בעייה, כנראה שהם מרחיקים עוד יותר את שיפור השיטה כמו שהיא.

כאן ייבנה (למסמכי התכנית)

ולעצם העניין -- מדוע יש חוסר אמון כה עמוק של מקבלי ההחלטות (וכאן זה לא קשור לציבור) בתכנון המיתארי? אני חושב שיש בעיקר שתי סיבות:

  

ראשית -- כולם כאילו יודעים תכנון. זה בסך הכל מקצוע אינטואיטיבי. אוקיי -- ברור שלא, אבל כמו שרובנו מרגישים נוח לקרוא את חוזה השכירות בעצמנו ולא לקחת עורך דין, או מקסימום להראות לחבר או לאמא - אבא, כך כנראה מרגישים אנשי העירייה והאוצר גם לגבי תב"ע שכונתית. כנראה שמטבח הם לא היו בונים בעצמם, ואולי גם לא פונים לחבר עם מחלה, אבל תכנון זה בקטנה. רוצים עוד דוגמה למקצוע שמקבלי ההחלטות (ורבים ממכם) חושבים שההכשרה והרישוי בו הם סתם, כי כל אחד יכול: נהיגת מונית. מי שחשוב לו המעמד של תכנון מיתארי, שיחשוב עוד פעם אם הוא בעד UBER.

  

שנית -- תכנון זה כאילו ליפי נפש. כשרוצים לפתור בעייה אמיתית צריך נדלניסט או בולדוזר -- מישהו שלא יתעכב על זוטות כמו תשתיות, הליכה ברגל, צמידות דופן וכל הדיבורים של מתכננים. לפעמים זה מתכנן (אבסורד בפני עצמו), אבל כשהוא מקדם תכנון יזמי בנעליים של בולדוזר, הוא (לרוב? לפעמים?) לא ישאל שאלות מיותרות. גם זוטות כמו היתר בנייה כבר לא עומדות בדרכו של הבולדוזר בחלק מהמקרים.

זאת ועוד -- האבחנה החדה בין תכנון מיתארי, שנתפס כאקדמיסטי ויפה נפש, לבין תכנון נדלניסטי, היא שמאפשרת לשר האוצר וליתר מקבלי ההחלטות לקדם בשוויון נפש את שתי התכניות הסותרות -- כי כביכול מדובר בשני דברים שונים, ואין הכרח שיהיה מיתאם. מזכיר את מה שקרה עם תמ"א 35 והיישובים החדשים.

ועוד מנגנון יזמי עוקף תכנון וסותר מיתאר -- תמ"א 38. מגיע לעיריית ירושלים שאפו גדול על העלאת תכניות תמ"א 38 על מפה בממ"ג העירוני - (חפשו מימין "התחדשות עירונית", ותודה, יועד). אפשר לראות שאם עכשיו נראה לנו שמתחילה התעוררות של תמ"א 38, אז זה ממש קצה הקרחון, וגם -- רחביה, טלביה, קטמון, נחלאות, ויפה נוף -- הן כמעט השחקניות היחידות במשחק הזה:

תמ"א 38 בירושלים בשלבים שונים של אישור

ודבר אחרון -- הרוכב לאוטובוסים -- תודה :-)

מסמך חדש בנושא שבילי אופניים

האם המסמך החדש של תכנית אב לתחבורה ירושלים בנושא שבילי אופניים יביא שינוי? הלוואי. כבר כל כך הרבה שנים מדברים על שבילים, ואין התקדמות (ולא, השביל בגן סאקר ועד צומת פת הוא לא שביל אופניים. השביל הזה קיים כשביל הולכי רגל כבר לפחות 30 שנה, רק שיום אחד באו עם דלי וצבע ותמרור והחליטו שזה גם לאופניים). דווקא ההרפתקה בגבעה הצרפתית, שהולידה שביל שיש נגדו המון ביקורת (לא רכבתי שם), היא נסיון לעשות שביל אמיתי, וצריך להתחיל מאיפהשהו.

במסמך, אנשי תכנית אב לתחבורה מסכימים שמקומם של האופניים נפקד מתכנית האב התחבורתית עד כה, וש-"יש להוסיף תכנית אב לשבילי אופניים כרובד חדש לתכנית האב התחבורתית של ירושלים, מעבר לרובד הסעת ההמונים והכבישים". זוהי הבשורה העיקרית -- בואו נקווה שזה יניע תהליך מימסדי שיזיז קצת את הנושא.

  

חוץ מזה הם כוללים במסמך גם הצעה קיימת לתכנית אב לשבילים -- שכבה שנמצאת גם בממ"ג העירוני (חפשו את השכבה "שבילי אופניים"). "שלב א" של התכנית כולל בעיקר את בית הכרם וקטמונים. השביל של גן סאקר מופיע כ-"כבישים בתכנון" -- לא ברור לי מה זה בדיוק.

בעניין קטמונים, המינהל הקהילתי מפיץ שאלון לשיתוף הציבור בנושא שבילי אופניים בשכונה, לקראת סלילת שבילים, ובהמשך השכרת אופניים. נראה שבתכנית האב קטמונים מרושתת לא רע-- מוצעים שם שבילים על בן זכאי, יהודה הנשיא, פת, אליעזר הגדול, בני בתירא, וכמובן פארק המסילה. ככלל, מגיע יישר כח גדול למינהל הקהילתי גוננים על תהליכי שיתוף ציבור (גילוי נאות: לקחתי חלק ברבים מהם כתושב, ומאוד אשמח אם יהיו שבילים).

עוד מילה שחוזרת בנייר של תכנית האב היא רשת. ברור שתכנון כולל של שבילי אופניים בעיר כרשת הוא ממש חשוב, והמסמך הכי רציני שאני ראיתי בשנים האחרונות בנושא של רשת שבילים בעיר הוא התכנית של החברה להגנת הטבע (PDF) נראה לי שכל מהלך של תכנון כולל בירושלים צריך להמשיך משם.

אבל יש גם היבט אחר -- הזמינות של פיתוח שבילי אופניים בכבישים קיימים, מבחינת רוחב חלקת הכביש, כלומר האפשרות לפתח שביל ללא פגיעה קשה מדי בתנועת הרכבים והולכי הרגל (וללא הפקעות ממגרשים פרטיים) -- והצורך ששביל כזה יכול למלא, גם אם הוא לא הפתרון האידאלי.

יש בעיר המון רחובות מספיק רחבים כדי להוסיף בהם שביל. העפתי מבט ברחובות העיר (לפי מפת חלקות), ובהנחיות לתכנון שבילי אופניים של משרדי השיכון והתחבורה (PDF), שיחקתי קצת, והנה שתי דוגמאות ממה שיצא:

שבוע שלג מוצלח לכולם!

לא פחות חשובים מעובדי התברואה או החינוך - אבל מקצצים בעובדים הקהילתיים

כל הדברים הגדולים בתכנון בירושלים -- תכניות אב ומיתאר, פינוי בינוי, תמ"א 38, תכנית המיתאר העירונית בזמנה -- נוגעים בסוף באנשים, בתושבים של העיר הזו -- אנחנו. הנגיעה הזו לא תמיד עדינה ורגישה -- לפעמים צריך לגרום למישהו בעירייה או אצל היזם להקשיב לתושבים, לפעמים צריך לעזור לנו, התושבים, להגיע לחוות דעת מסודרת על תהליך תכנון בשכונה, ולפעמים צריך לדרבן את אותם פעילים (אנחנו) להרים איזה אירוע בגינה הקהילתית.

בירושלים כבר התרגלנו שיש כתובת. היא נקראת עובד קהילתי, ובדרך כלל עובדת קהילתית. יש גם עובדת קהילתית להתחדשות עירונית (תהליך שנשמע כל כך פשוט לפעמים, אבל מדובר בסאגה של שנים שמחייבת ליווי קהילתי, ולא -- היזם לא יכול לעשות את זה), וגם מתכנן שכונתי -- זה ממש מובן מאליו, וגורם לנו להודות יום יום לאנשים שהגו ועיצבו את המנגנון של מינהלים קהילתיים בעיר. אצלנו במכון ירושלים שמורות חלק מהטיוטות.

הם חיוניים כמו עובדי התברואה והחינוך, אבל כשהעובדים הקהילתיים והמתכננים השכונתיים ייעלמו מהשטח (או שיצטמצמו ב-40% -- גם כיום הם לא אלפים וגם לא מאות), הרחובות לא יסריחו, וגם עשרות אלפי הורים לא יקורקעו. אבל מה נעשה בפעם הבאה שנצטרך אותם? לא ברור. האם זה משחק כוחות בין [ראש ]העיר לבין [שר ]האוצר ובסוף הכל יהיה בסדר? לא בטוח, אבל גם אם כן, אחד מעמודי התווך של החברה האזרחית עומד לקבל כאן מכה, שלא ברור מה יהיה אחריה.

ולמי ששואל איך זה יכול להיות, ואיפה הזכויות שלהם -- כי זה הרי המגזר הציבורי -- צריך להוסיף עוד פרט: מדובר בעובדי קבלן (לא כולם).

עמוד המאבק כאן.

הר חרת, פירבור ומטרופולין

בואו נדבר ממש שנייה על פירבור ומטרופולין. שני הדברים מאוד ברורים -- פירבור זה ממש רע, ומטרופולין, כלומר מודל מטרופוליני לירושלים -- כמו תל אביב -- זה ממש טוב. לקראת הדיון היום בתכנית הר חרת,(המתנהל ברגעים אלו ממש), התכנית שבעצם הקימה את הבלוג הזה בשנת 2007, רציתי לחשוב בקול רם על איך אני מיישב לעצמי את הסתירה הזו.

נראה לי שיש כאן שלוש נקודות:

אופי הבנייה, ובכלל, עקרונות בסיסיים של תכנון נכון. נגיד, למשל אי הקמת ישובים חדשים ופיתוח צמוד דופן (תמ"א 35) נראה לי כמו התחלה טובה. יצירת אזורים שניתנים לשירות יעיל על ידי תחצ (צפיפויות עירוניות סבירות, בלוקים קצרים -- את זה למדתי מלרמן) צריכה כנראה להיות ההמשך. מה קורה בהר חרת? נראה לי שאף אחד מהנ"ל. אולי הצפיפות לא ממש כפרית (ממה שאני זוכר -- לא מוצא כרגע את התכנית), אבל חוץ מזה אין אף וי בצ'קליסט.

הלאה, חיזוק פנימה ולא יציאה החוצה. קראתי את המכתב של ניר ברקת (PDF) אל משרד הפנים. חשבתי שאמצא קריאה לחיזוק ירושלים פנימה, ותו לא, אבל ממש לא. ברקת מדבר על פיתוח פנימה, במקביל לאסטרטגיה של פיתוח מטרופוליני, וגם מוסיף, כמצופה, שהניהול של האסטרטגיה הזו צריך להתבצע מירושלים (דרך פורום תכנוני לאומי), ולא לנחות עלינו הר כגיגית. אני מסכים לגמרי -- צריך גם ציפוף, וגם יציאה החוצה, אבל באחריות. ברקת מונה את השירותים שהעיר מספקת (הארנה, סינמה סיטי, סטודנטים), וזו, לדעתי, צריכה להיות ההתמחות של העיר -- מתן שירותים לתושביה ולתושבי המטרופולין. אני מקווה שקלעתי כאן לדעת גדולים, אבל בשביל שיהיה למי לספק שירותים -- צריך [גם] לעבות את המטרופולין, אין מה לעשות. אז כאן דווקא יש להר חרת צ'ק אחד ברשימה (עיבוי המטרופולין), אבל בסעיף ה-"באחריות" אני מצטרף לדעה שהם נכשלים לגמרי.

וצריך לומר כאן עוד משהו -- האם הר חרת זה ירושלים או מטרופולין? רוב התכנית נמצאת בתחום השיפוט של העיר (!). אז עד שלא מצמצמים קצת את גבול השיפוט, תושבי ירושלים יממנו את משאיות הזבל של העירייה שיצטרכו לנסוע לשם, ותושבי הר חרת -- את אחזקת הגינות הציבוריות של רחביה. זה לא בדיוק (כלומר: בדיוק לא) ההגיון של מטרופולין.

ולבסוף -- סביבה. הכל באזור ירושלים רגיש -- אנחנו נמצאים באחד האזורים הרגישים ביותר בישראל, וכל פיתוח גורר אובדן של אקולוגיה, נוף, ומכלול של ערכים. ישנם כלים להערכת ערכיות השטחים הפתוחים, שפותחו בתכנית "ישראל 2020" ובתמ"א 35 על-ידי מוטי קפלן. אולי בפוסט אחר...

בינתיים אנסה להתעדכן מה קורה שם.

** עדכון מאוחר: התכנית לא תועבר, בינתיים, לותמ"ל. כאן בדמרקר

ובנימה יותר אופטימית -- גם בקו 19א (שעצם קיומו הוא ברכה לכל מי שצריך להגיע להר הצופים), התקינו את הביצים הקשות שיאפשרו לנו בעתיד לעלות מאחור ולתקף בעצמנו. כן, באירופה זה כבר נהוג עשרות שנים, אבל אצלנו זו עליית מדרגה.

מתחם עדן, הרוחות מתחממות

ביום ראשון התקיים במכון (ירושלים) כנס על מתחם עדן, והמגדל שנמצא כיום בהפקדה (שזה אומר שלכל אחד מאיתנו יש הזדמנות להשפיע). רציתי לכתוב משהו לכבוד יום הסטטיסטיקה הבינלאומי החל היום, או על שכונות לא חוקיות בפורטלנד אורגון ואצלנו, אבל לפני שאני שוכח את מה שאני עוד זוכר מהכנס, אעלה את זה על הכתב.

*** חשוב - מחר בערב (יום רביעי, 21.10.2015, 17:45) יש דיון מיוחד על המגדל בועדת השימור העירונית בעירייה. אולם הנהלה 2 קומה 6. דיונים מקדימים בירושלים האחרת ואצל תמיר ניר.

הדיון שהיה ביום ראשון הסתובב, כמו שאני רואה את זה, בכמה מישורים, שלא נגעו זה בזה. המישור האחד היה תכנוני. האם מתאימה בכלל בנייה לגובה? בהקשר הזה הובאה הדוגמה של פריז, שכביכול הבינה את גודל הטעות והסכנה בבנייה לגובה לאחר בניית מגדל מונפרנס, והחליטה להישאר נמוך. לטענה הזו ענה ליבסקינד (כן, הוא היה שם. כל הכבוד!) עם שמץ של זחיחות, שכיום מתוכנן בלב פריז מגדל. נדמה לי שהטענה הזו, שלא צריך בכלל לבנות לגובה, קצת ארכאית בירושלים, ויש אפילו תכנית מיתאר (שאולי לא תאושר לעולם, אבל היא מסמך שעובדים לפיו -- זו בעייה אבל זו לא הנקודה כרגע) שקובעת לכך כללים. אם כבר מדברים על תכנית המיתאר, אז זוכרים את "המתנה לעיר" כפי שכונה המגדל בישיבת המקומית (בפוסט הקודם)? אז כמובן שלטובת המתנה שברו את הכללים, ולדעתי דווקא העניין הטכני הזה הוא ממש בעיה, כי מחר כשירצה יזם אחר לבנות מגדל שפורץ את המיתאר, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לומר לו שהמתנה לעיר קיבלה החרגה מיוחדת. לא אני המצאתי את הטיעון הזה, שמעתי אותו מאחד ממאתיים האנשים שפגשתי בערב העיון.

לדעתי חסר היה הדיון בהקשר הרחב. הנוכחות של המגדל בשכונת אבן ישראל הסמוכה לא תהיה חזקה יותר מהנוכחות שלו בגן העצמאות או בהר הזיתים (למעט הקצת צל המבורך שהוא יטיל על אגריפס). הייתה התייחסות לכך, אבל זה לא התפתח לדיון.

עוד פעם רכב פרטי -- אוטובוס

עדיין בעניין רכב -- תחבורה ציבורית. שתי שאלות: הראשונה היא (בהנחה שיש לכם רכב) האם לקחת אותו בבוקר, או לנסוע לעבודה באוטובוס; והשנייה (אם אין לכם רכב), מה יותר זול, לקנות אחד, או להסתפק בתחבורה ציבורית. השאלה השנייה מעניינת אותי יותר, כי לאחרונה עברנו צד -- מכרנו את האוטו. אבל נדמה לי שצריך קודם להגיד משהו גם על השאלה הראשונה.

כתבתי על זה לפני שנה משהו ב-"ירושלים האחרת" (כאן), ואם לתמצת אז כשיוצאים בבוקר, המחיר ברכב פרטי בנסיעה של 6 ק"מ (שזורקת ארבעה בני משפחה במקומות אליהם הם צריכים להגיע -- בי"ס, עבודה) עולה 4-5 ש"ח (דלק). באוטובוס זה יוצא משהו כמו 18 ש"ח (שני ילדים נוסעים ב-3.45 כל אחד, ושני מבוגרים ב-5.52 כל אחד). יוצא שההפסד הכספי שלכם כשאתם בוחרים להשאיר את האוטו בבית ולקחת אוטובוס הוא בערך 14 ש"ח, וזה עוד לפני שדיברנו על מחיר שעת עבודה. רק אם אתם משלמים מחיר מלא על חנייה (4.50 לשעה לתושב ירושלים) יכול להיות שלא כדאי (כלכלית) לבוא לעבודה עם האוטו.

אז למה באמת הרבה אנשים בוחרים להשאיר את האוטו בבית?

נסועה

הלמ"ס פרסמה אתמול את נתוני הנסועה (זוכרים שבטסט שאלו אתכם מה הקילומטרז'? זה מקור הנתונים). הם הצביעו על כך שהצפיפות בכבישים עולה. כנראה שמי שתקוע עכשיו, ערב יום כיפור, בפקק בכביש 1 יסכים עם זה...

בערוץ 10 (תודה, אלון) השוו את גידול האוכלוסייה לגידול בנסועה (כאן מדקה 58, אבל עד 1:02 זה קצת קישקוש. אני לא בטוח שהנתונים מהלמ"ס, כי יש שם עוד כמה דברים מעניינים שלא מצאתי להם מקור).

כמנהגי - הלכתי לנתונים.

רוצים לראות משהו לא מעודד? הנה הנסועה של אוטובוסים בקווים קבועים, לעומת רכבת, לעומת רכב פרטי:



כמו תמיד בנתונים - אפשר להסתכל על זה קצת אחרת. רוצים את זה ביותר מעודד? מספיק לשנות את שנת הבסיס:



(המקור לנתונים כאן (PDF) וכאן (XLS), והקובץ שלי כאן)


שורה תחתונה: גמר חתימה טובה, שנה טובה ומוצלחת, בריאות ואושר.
צום קל וטוב לצמים, רכיבה בטוחה ומהנה לרוכבים, וחשבון נפש פורה לכולנו (תמיד).

העירייה מפרקת את מינהל קהילתי גוננים

רציתי לכתוב על אוטובוסים ורכב פרטי, אבל אז ראיתי את הידיעה במיינט שמתארת את הישיבה האחרונה של הועדה למינהלים קהילתיים. הדיבור של מאיר תורג'מן לא נעים ולא ראוי (באנדרסטייטמנט של השנה - קיראו את התמליל (PDF)), אבל השורה התחתונה של הישיבה הזו אולי קשה עוד יותר, ואומרת שמינהל קהילתי דרום (גוננים, קטמון ח'-ט', פת) יפורק. סדר היום, דוח הישיבה והתמליל כאן.

הסכסוך בגוננים ארוך וקשה, והוא מתמקד בהנהלת המינהל, והסכסוך בינה לבין העירייה. אינני יודע "מי צודק", וברור לי שלכל צד יש את הצדק שלו. ההחלטה קובעת כי כרגע (החל מסוף דצמבר 2015) השירותים לתושבים יינתנו דרך המינהלים השכנים (גינות העיר), עד "להסדרה הקבועה של העניין", שתכלול כנראה בחירות חדשות, שלמעשה יקימו מינהל קהילתי חדש (סיכום הישיבה עם הצעת ההחלטה שאושרה - כאן (PDF)). בעוד העירייה וההנהלה מיידות אבנים זו בזו, מי שנמצאים באמצע הם כמובן העובדים הסופר-מסורים של המינהל (אחד מהם הוצא מהישיבה), והתושבים. אלו ואלו נאלצים לספוג את הריקושטים של הסכסוך הזה. גם כשאני קורא כמה פעמים בתמליל הישיבה שכולם פועלים להמשך ההעסקה של העובדים - זה לא ממש מרגיע אותי...

כדי להביא את הסיפור מתחילתו, צריך לומר שהחברה הירושלמית למינהלים קהילתיים היא דבר די ייחודי - צורה של מתן אוטונומיה מסויימת לשכונות במתן שירותים לתושבים, ותיווך בינם לבין העירייה, המטפלת ב-850 אלף איש, אישה וילד. הרעיון הוא שמוסד שכונתי נדרש לספק שירותים לאוכלוסייה הומוגנית (ביחס לעיר), והוא גם יכול להכיר טוב יותר גם את הצרכים והרצונות של תושבי השכונה.

הפרק הבא בסיפור מדבר על הדמוקרטיה שנתבעה על-ידי ראש העיר, שדרש שיתקיימו בחירות להנהלות במינהלים. אחרי קונפליקט שאין טעם לפרט אותו כאן, פורקה החברה הירושלמית, והמינהלים הפכו להיות כפופים ישירות לעירייה.

הבחירות אכן החלו להיערך, והרכבי ההנהלות בחלק מהמינהלים מאוד השתנו. האם ההנהלות החדשות ייצגו את התושבים טוב יותר? האם הן היו כשירות יותר למילוי תפקידן מאשר הקודמות? אני לא יודע.

והשורה התחתונה של הפוסט הזה היא: האם ההנהלות הבאות - אלו שייבחרו לאחר תום הסאגה הזו בגוננים - יהיו כשירות יותר? האם אתם הייתם רוצים להציע את עצמכם לתפקיד חבר הנהלה בגוננים?

וגם: האם מינהל שעובר כזו טלטלה - יצליח לייצג את האינטרסים של התושבים גם כשהם שונים מ(או אפילו סותרים את )אלו של העירייה?

תכנית אב לרסקו - גבעת הוורדים - קריית שמואל -- הצגת חלופות

בחמישי האחרון נערך כנס תושבים להצגת חלופות התכנון בתכנית האב לשכונות רסקו - גבעת הוורדים (קצת מידע כאן). החלופות מעניינות ושווה לדבר עליהן, ומעניינות אפילו יותר הן צורת הדיבור של המתכננים, ותגובת התושבים, שבסופו של יום הם שיקבעו איך תיראה השכונה. אתייחס לשלושה בסדר הזה. חשבתי שאכתוב משהו קצר, אבל כבר עכשיו מציפות אותי כל הרבה מחשבות, כך שכנראה שגם זה ייצא ארוך... אנסה לפחות לחלק לנושאים, ולא לכתוב זרם תודעה מתמשך כמו שקורה לי לפעמים.

תמ"א 38

המון נאמר על תמ"א 38, אבל עכשיו נראה שהמוזות קצת שותקות - ולכן יכול להיות שניתן להניח שהתותחים רועמים. האמת היא ששנתון משרד הפנים 2014 (PDF) מראה את זה. לפי השנתון בשנים האחרונות מאושרות בישראל בכל שנה פי שניים בקשות להיתר (לפי תמא 38), מאשר בשנה שקדמה לה. בשנת 2013 המספר הגיע ל-1,059 היתרים. אני משער שבשנים הקרובות העלייה תמשיך בקצב דומה, כי אנחנו רחוקים מרוויה בשוק.

תמא 38 שינתה את חוקי המשחק בתכנון בתוך מרקמים בנויים. היא עקפה לחלוטין את שלב התב"ע, כלומר לא רק את הוועדה המחוזית, אלא גם את המקומית, והביאה למצב שאישור יחידות דיור חדשות הוא בסמכות רשות הרישוי המקומית - בהיתר בנייה. נכון שזה אותו גוף כמו הוועדה המקומית, אבל הוא יושב בכובע אחר לגמרי, ובהליך אחר לגמרי. כשהיא יושבת כרשות רישוי, אין לועדה שום עניין, או אפילו אפשרות, לשמוע על הקונטקסט העירוני או השכונתי. הם מקבלים הרמוניקה לאישור. על הפקדה והתנגדויות אין מה לדבר.

אבל זה לא היה אמור להפתיע אותנו. מדובר בהמשך של תהליך הפרטה ענק, בו אנחנו נדרשים להילחם על זכויות שבעבר היו נתונות לנו דרך רגולציה. בדיוק כמו שהמדינה שולחת אותנו להתמקח עם חברת הביטוח או הבנק, במקום לקבוע מערכתית את רמת השרות המינימלית ואת רמת המחיר המקסימלית כדי להגן על אלו שלא נמצאים בעמדת מיקוח, כך היא שולחת כל בניין לסגור עם קבלן על מנת להיטיב את תנאיו ככל שיוכל (ולהקטין את הסיכוי שהבניין יקרוס ברעידת אדמה) - במקום לבצע תכנון כולל, שיטיב לא רק עם בעלי הבתים, אלא עם הציבור הנוכחי והעתידי כולו.

יש לרעיון הזה ביטויים מאוד קונקרטיים - תמא 38 יכולה להכפיל את היקף המטרים הרבועים בבניין, בלי להוסיף מקום חנייה אחד, גן ילדים אחד, מ"ר אחד של גינת משחקים, או אפילו סתם מדרכה. כלום. כל הדברים הללו - השרותים שאנחנו מצפים שהתכנון הכולל יספק לנו - לא מתקבלים כאשר עוברים לתכנון נקודתי בסגנון התמא. אם תכנון אמור להיות איזון בין אינטרסים, הרי שהתמא אומרת שאין צורך לאזן. היא מעניקה את זכויות הבנייה שמעל לבניין - "זכויות האוויר" - לדיירים הנוכחיים, במקום להשתמש בזכויות הללו בתור הביטחון העתידי של תושבי השכונה לקבלת שרותי ציבור נאותים. איך אפשר היה להבטיח את השרותים הללו? דרך תכנון עירוני, או לפחות שכונתי. מהבחינה הזו התמא היא פשוט אנטי תכנון.

אני חושש שאת הנזק לשכונות המגורים בהן הרבה בניינין יישמו את התמא, נגלה כשהילדים של הזוגות הצעירים שעכשיו קונים את הדירות החדשות והמחודשות - יגיעו לגיל הגן. בערך באותו זמן הן (המשפחות הצעירות) צפויות גם לרכוש רכב - מה שיחשוף את הפן הקשה ביותר של התמא - אי-הדאגה לחנייה. צריך לסייג ולומר שלפחות בירושלים, במקומות שאפשר, הועדה מחייבת גם פרוייקטי תמא 38 בחנייה. אבל הרבה פעמים פשוט אי אפשר...

אתם יכולים לומר שאני נאיבי ושרק התמא "הצליחה" ליצור התחדשות במקומות בהם היה קשה מאוד להעביר תכנית שכונתית. אני משער שזה נכון, אם כי זו לא חוכמה גדולה. אבל הבעייה היא שעכשיו התמא מיושמת גם במקומות בהם יש תכנית מעולה - כי זה יותר זול, והרבה יותר פשוט. למשל ברחביה - החנייה לפי תכנית 9988 (שקיבלה תוקף אחרי עבודה של כעשר שנים) היא צורך מעיק. מה עושים? מגישים תמא 38! מה התוצאה? תכנית שכונתית תקפה שהושקעו בה עשר שנים מפרכות, לא מיושמת ובמקומה כל בניין יוצא להתמקח עם המקומית ולהשיג מה שהוא יכול (ולהיפטר מכמה היטלים על הדרך). עוד "הישג" של תמא 38.

למי שהגיע עד כאן מגיע לדעת למה אני מספר את כל זה. ובכן - בבניין שבו יש לנו דירה (אנחנו שוכרים במקום אחר בשכונה), התארגנו כמה דיירים לנסות ליזום תמ"א 38. אתם בטח מבינים שאני בדילמה - לא נראה לי שתהיה לי בזמן הנראה לעין אפשרות להרחיב את הדירה בלי להשתמש ב-"פטנט" של תמא 38, ומצד שני - התמא, כאמור, הורסת שכונות מגורים.

ודבר אחרון - רעידות אדמה. אם המטרה הייתה חיזוק מבנים נגד רעידות אדמה, כנראה שהתכנית הייתה כוללת תמריצים ליישום באזורים רגישים ססמית, ולא באזורים בהם ערכי הקרקע גבוהים, לא? עוד על כך במסמך (PDF) של מיה נגב, ערן פייטלסון, אהוד סגל ויגאל שוחט.

שבת שלום.

מתחם קולנוע עדן טייק 2

לפני שבוע ביקשת ממני, איתמר, את שני הסנט שלי על ההדמיות החדשות של מתחם קולנוע עדן. עניתי לך שבמבט ראשון זה מאכזב - מכינים תכנית, משקיעים בכתיבת התנגדות (זה אנחנו - לא משנה שעיקרה היה תמיכה), האדריכל מצהיר שנספח הבינוי מחייב ואסור לשנות בו כלום, ושלוש-ארבע שנים אחר-כך - פתאום הכל אחר לגמרי - לא נספח ולא נעליים. וגם העיצוב - לא נראה שבפירמידה הזו יש איזו בשורה גדולה יותר מהעיצוב הקודם. והאדריכל - אותו אחד בדיוק - דניאל ליבסקינד (עם יגאל לוי הישראלי). אם אתם צריכים עדכון על הפרק הקודם, אתם מוזמנים לקרוא את מה שכתבתי על זה לפני כמה שנים כאן בבלוג.

עניתי גם שאנסה לברר עוד כמה פרטים - אז הנה תוצאות הבירור:

לא היה פשוט - לא היה לי מספר תכנית, ולא ידעתי באיזה שלב היא נמצאת (ואם זו בכלל תב"ע או שמא היתר בנייה - כי בסוף נספח הבינוי לא היה מחייב). עיריית ירושלים אמנם מעלה את כל הישיבות לאינטרנט - ובאמת כל הכבוד על השקיפות, אבל לך תמצא תכנית בין עשרות פרוטוקולים סרוקים, שכל אחד מחזיק כמה עשרות עמודים... מישהו כאן יודע אם יש איזה שינוי בדרך?

ואז שגיא הפנה אותי לתאריך בו נערכה הישיבה במקומית. תודה שגיא - אין כמוך!
ומשם זה כבר היה קצת יותר פשוט.

אוקיי - אז ראשית - כמה פרטים טכניים: מדובר בתב"ע חדשה, בסמכות מקומית. מספרה הוא: 101-0263723. תמצאו פרטים באתר של מבא"ת (כאן. אין לינק ישיר - מוזמנים לשאול למה), ועוד פרטים בסדר היום של ישיבת ועדה מקומית מתאריך 13/5/2015 (PDF), ובתמליל של אותה ישיבה (DOC). 

סמכות מקומית - ראיתם פעם תכנית למגדל בן 32 קומות בסמכות ועדה מקומית - כלומר שמי שמאשר את המגדל סופית הם חברי הקואליציה העירונית? נפלאות הן דרכי התכנון. הסיבה היא, מן הסתם, שהזכויות אושרו בסיבוב הקודם, ולכן התכנית הנוכחית לא מוסיפה זכויות. טוב? רע? אין הרבה טעם לדוש בזה, כי הכל ישתנה ברגע שיסתיים המעבר לעבודה לפי תיקון 101 לחוק התכנון והבנייה.

אז התחלתי לקרוא את תמליל הישיבה. עכשיו - גם הפורומים היותר-רציניים שאני מכיר, נוטים להיות לפעמים קצת מבדחים בזמן אמת, כך שזו לא חוכמה להיתלות בשטויות שהם אומרים, אבל לקשור את הפירמידות עם בני ישראל? ישר התעצבנתי, או יותר נכון - התעצבתי. וזה לא נהיה יותר טוב.

מסתבר שיזם אחר (פרוספר אמויאל) קנה את המגרש מהיזם הקודם (שמואל סגל) ויזם את התכנית החדשה. נראה לכם הגיוני שיזם ימכור מגרש עם תכנית מאושרת שאפשר ליישם מחר בבוקר? כנראה שגם לשמואל סגל זה לא ממש בא בטבעיות, ולפי News1 היתה שם גם סחיטה.

ואז יגאל לוי מתחיל לתאר את הפרוייקט. "אולי הבניין הכי מעניין שיקום אי פעם בירושלים" (קצת נסחפנו, לא?), "מתנה לעיר", "גם הפירמידות יש בהן הרבה סמלים יהודיים", "הנושא של פירמידות הוא היום ... בלונדון ... בסן פרנסיסקו". נראה לי שלהביא את סן פרנסיסקו זה באמת הזוי - הפירמידה שם נבנתה בתחילת שנות ה-1970... בקיצור - אני משער שהבנתם. אחסוך ממכם את ההמשך.

למעלה תהיה "מסעדה בשחקים" "לטובת הציבור", ומרפסת תצפית 360 מעלות. חלק מהחברים במקומית מניחים שהתצפית היא זיקת הנאה לציבור. יגאל לוי עונה שבוודאי בוודאי בוודאי - רק לשלם ולעלות... כלומר לא זיקה ולא נעליים. ככלל כשמופיעה המילה "בוודאי" כדאי לקרוא בעיון גם את האותיות הקטנות.

אוקיי - העפתי מבט בתכניות. במפלס הרחוב הבניין מציג חזית מסחרית גבוהה מאוד (שתי קומות מסחר), מאחורי ארקדה. האמת - לי הקשתות האלו נראות קצת מיושנות, ולא ממש מתאימות עיצובית לכל הדה-קונסטרוקציה למעלה.

מפלס הרחוב הוא רחבה אחת גדולה שכוללת את רחוב אגריפס, ומעבר לכיוון "גלידה קרוול" - הרחבה של בנק הפועלים (זו ושימו לב לארקדת הקשתות...). יש גם מעבר פנימי דרך הבניין - זיקת הנאה. ממנו עולים לקומת המסחר השנייה - סוג של קניון. המעבר הפנימי דרך הבניין הוא ברוחב 5.6 מטר במקום הצר שלו (לא הרבה יותר רחב מהמדרכה של רחוב קינג ג'ורג'), וכולל גרם מדרגות לכיוון רחוב עליאש. מה זה אומר? שאם אני מגיע עם עגלה מהשוק (אני לא) וצריך ללכת לכיוון רחבת המשביר (הישן), כנראה שלא ארגיש שם בנוח. בנוסף, הפיתוח של רחוב אגריפס, שבעצם קצת מנכס את הרחוב לבניין (כדי שגם שם לא ארגיש לגמרי בנוח אם לא באתי לקנות) - הוא על תקן "מטלת יזם" - כלומר "שרות לציבור". הפוך על הפוך. והכניסות לחנויות הן גם מהרחבה, וגם מהמעבר הפנימי. בהצגה במקומית יגאל לוי מבטיח שהחנויות יהיו "ברמה בינלאומית". שיהיה...

אה - שימושים. מעל המסחר יש מלון ( 200 חדרים), מעליו מגורים, ולמעלה המסעדה והתצפית. מתחת להכל חניון שהכניסה אליו מעליאש.

טוב, הפוסט מתארך, והרעיון נראה לי ברור.
בבניין ציון ננוחם (או שלא).

קירוי בגין ואיילון

חשבתי להחיות את הבלוג. תשעה באב היה כאן לפני שנייה, תכנית ספדי מתעוררת ומביאה איתה גם את "בת הרים", תמ"א 38 משתוללת, קולנוע עדן הרוס (ובבנייה) - התכנון בירושלים ממש לא משעמם. נקווה שאצליח לעמוד בקצב.

אתמול (כלומר לפני כמה ימים) קראנו שהתכנית לקירוי נתיבי אילון אושרה במקומית של תל אביב (כאן למשל בגלובס). הקירוי יכוסה בעיקר בשטחים פתוחים - "פארק איילון"? אה, השם הזה כבר תפוס פעמיים... אסתר זנדברג כתבה בהארץ שהקירוי על-ידי פארק הוא טעות, ושעדיף להמשיך את הריקמה העירונית, ולא להנציח את הנתק שיוצרים נתיבי איילון. בסה"כ נראה לי שהיא צודקת, אבל אני לא ממש מכיר את תל אביב. פארק שחוצה את העיר לכל האורך (בלי קשר אם כן או לא עובר מתחתיו כביש מהיר) נשמע מצד אחד כמו אלמנט מנתק, אבל מצד שני זה לא מאוד שונה מהקונספט של פארק הירקון (לא באותו קנה-מידה - מדובר ב-240 דונם בקירוי איילון, לעומת כ-3,000 בפארק הירקון), או של כל נהר עירוני באירופה. מצד שלישי זה קצת מזכיר גם את הקונספט של העיר מודיעין. רק עזבו את ההשוואות להיי-ליין - (גילוי נאות: טרם הספיקותי, אבל) נדמה לי שאין שום קשר.

נראה לי שאולי המתכננים (משרד לרמן) ראו דווקא את הפרוייקט שמתוכנן בגרמניה לקירוי האוטובאן A7 בהמבורג (פרטים כאן). שם הגרמנים מדברים על משהו מאוד דומה לרעיון בתל-אביב - חיבור בין שכונות שהופרדו על-ידי הכביש, באמצעות פארק ענק.

שורה תחתונה - פארק זה כיף גדול, ובמיוחד בעיר שהיא מרכז מטרופוליני לכ-3 מיליון איש לפחות. אבל לא צריך יותר מדי (פארק הירקון לא נכנס בסנטראל פארק אפילו פעמיים), ולחבר בין שכונות? אני לא בטוח.

ושנייה לפני שחוזרים לעיר הקודש, נראה לי שחשוב גם לשאול האם זה הגיוני, או הוגן, ש-"הפרוייקט המוניציפלי הגדול בישראל" (שני מיליארד שקלים) יעסוק בפיתוח פארק(!) על כביש(!). זה המשבר הגדול בערים שלנו? מחסור בפארקים? טיפול בכבישים?

אצלנו בעיה"ק יש פרוייקט שקצת קשור - קירוי בגין. גם כאן מדברים על חיבור (בין בית הכרם לגבעת רם), אבל לא (רק) על שצ"פ אלא גם על בינוי - מגורים, דיור מוגן, מלונאות (שני משפטים בועדת כספים עירונית מאוגוסט 2014). בעצם חלק מבגין כבר מקורה מזמן - במחלף בייט-גבעת מרדכי. הנה התכנית (במ/4761, אושרה ב-2004):

רואים מה עולה על הכביש (איפה שהכיתוב "מנ")? נכון - גם שטח פתוח, גם בינוי למגורים (זה "לב העיר" שנמצא בבנייה...), וגם חניון. יותר הגיוני, לא? מטרות התכנית פותחות ב-"השלמת המרקם העירוני ויצירת רצף בין שכונת רמת בית הכרם ושכונת גבעת מרדכי..."

ככה זה נראה בתצ"א.

וזה חלק מקורה נוסף - ליד "חניון המקשר" - שמיועד להיות חלק מתכנית הכניסה לעיר.

טוב, חזרתי :-)

מכירים את זה שגם כשאתם כבר גדולים, עדיין שומרים על החדר בבית ההורים? גם כשאתם כבר הורים לילדים, יש איזו צביטה קטנה בלב כשרואים שהוא קצת מוזנח...

הבלוג הזה הוא קצת החדר בבית ההורים. מדי פעם אני נכנס ורואה שאכן קצת מוזנח. אולי יום אחד אסדר את החדר...

בינתיים יש לי כתובת חדשה, בירושלים האחרת. גם שם אני לא כותב הרבה, אבל לאט לאט.

הנה משהו על דיור בר השגה, ירושלים מול מודיעין, והסינמה סיטי

בית להפקעה ולהריסה

לפני כמה ימים פורסמה סדרת תמונות של מבנים בסין שבהם הדיירים לא הסכימו להתפנות לטובת פרוייקט גדול כלשהו (יש גם כאן), ברוב המקרים כביש. מסתבר שאפילו בסין הדורסנית אי אפשר לפנות מישהו בכוח אם הוא לא מסכים. אז סוללים מסביב ומחכים שהדייר הסרבן יישבר.

ישר הלכתי לתצ"א של המקרה המקומי. האמת - הסיני נראה יותר מרשים, אבל פעם ראשונה ששמתי לב שגם אצלנו סללו עד אליו לפי התכנית המקורית - כנראה מתוך מחשבה שזה יסתדר בסוף:

נכסים ציבוריים בבעלות פרטית

לפני קצת פחות מחודש, תנועת התעוררות ביחד עם הסדנה לידע ציבורי, פרסמו את רשימת נכסי העירייה בירושלים. לא רק את הרשימה - גם את המפה:

לחצו למפה גדולה

כל הכבוד! המפה מאפשרת לחפש את האזור החביב עליכם, ולמצוא למי בדיוק חילקו את הנכסים העירוניים (שזה מה שעושים בועדת הקצאות). יש אמנם כמה בעיות עיגון, כמו תיכון ראשידייה ברחוב הפלמ"ח... אבל מעניין למשל לראות שתחנת מוניות רחביה ברחוב אגרון היא נכס עירוני. יש גם כמה בעיות עדכון - למשל בוילה שוקן (ביה"ס תיכון האקדמיה לשעבר - ליד בית ראש הממשלה) - המשתמש בנכס רשום עדיין כתיכון האקדמיה, למרות שהם עזבו את המקום בשנת 1985 (אחריהם התאכסן בוילה בית-ספר "שובו", וכיום היא נטושה).

אז מה יצא לנו מזה?

קודם כל, מידע. מידע שהיה צריך להיות ברשות הציבור באופן קבוע, הוסתר משך שנים ועכשיו יצא לאור. זה לבד הישג ענק.
חוץ מזה, כלי לתכנון. כל מי שרוצה לבקש הקצאה של מבנה עירוני, רואה עכשיו את כל התמונה.
ולבסוף - בקרה וביקורת - למשל האפשרות לשאול לאיזה מגזר מקצים יותר נכסים עירוניים?

ב מ ק ר ה, בערך באותו זמן, הושק אתר שעושה בדיוק את אותו דבר - בניו-יורק. באתר POPS (חללים ציבוריים בבעלות פרטית) יש גם פרטים על הדרישות העירוניות מהבעלים, למשל לגבי שעות בהן המקום צריך להיות פתוח, או לגבי חניית אופניים. אם מישהו לא מקפיד על מילוי הדרישות, יש לציבור אפשרות לבקרה. יש גם את תכנית האתר (!), ואפילו פיסקה שמתארת אותו. האמת היא שזה לא בדיוק אותו דבר, כי מדובר על חללים ציבוריים בידיים פרטיות, ולא מבנים שהעירייה משכירה - אבל יש דימיון. ב-POPS יש גם אפשרות להשאיר הערות על כל חלל כזה. קצת crowdsourcing.

דרך אגב - העירייה כן מפרסמת את הנכסים שלה, או לפחות פירסמה. אני מתכוון לגירסה הישנה של ה-GIS העירוני באינטרנט, המוכרת לחלקנו בשם הקוד yoni (מי אתה יוני?). אני משער שהגירסה הישנה תפסיק לעבוד מתישהו.

הנה סקרינשוט של האזור של מגרש המיני גולף העירוני ליד בית הנוער בפינת הרב ברלין ועזה:
(לא מומלץ ללחוץ להגדלה אבל אפשר)

בגירסה החדשה של ה-GIS אין את השכבה הזו (ותכלס היא ממש מוצלחת, ואפילו יותר מזה אם משתמשים ב-IE).

ביג ברד צחקה על מיט רומני השבוע. הנה היא מלמדת את סנפלפגוס איך להשתמש במפה: